מכתב לעלמה
הי מותק!
איזה מכתבים, איזה מכתבים, מרומם את הנפש. אל תפסיקי, כן, כן, קצת יותר ימינה, חזק, כן, כן, אהההה…. אופס. נסחפתי. ברצינות לרגע, אל תפסיקי. זה עושה לי את היום לקבל כזה מכתב, לפתוח אותו ולראות את הדפים הכחלחלים ורדרדים מצופים בכתב הנונשלנטי שלך. איך נקרא לו, חפיפי. אני לא מצליחה לכתוב משפט אחד נורמאלי, מסודר מההתחלה עד הסוף. מה את אומרת על הדפים שלי? (נכתב על הדפים של הספרון). לראות אותם ולהתחיל לעשות יוגה. הם נתלשו ממעין יומן, ששאר הדפים שלו מלאים בשירבוטים והשתפכויות שלי. אני רק דואגת שאם יום אחד אני ימות, שלפחות יישאר ממני משהו. ומי יודע, אולי אפילו תמי תעשה מזה ספר. נהדר, מעניין ומשעשע כמוני?…
אני עכשיו במוצב, שומרת בגאוה על ביטחון המדינה ועל הניירת הבלתי נגמרת של לשכת גיוס. תקעו לי שתי שמירות השבוע, ככה ליתר ביטחון, שאם אני אצליח להסתלק, לפחות את השמירות שלי אני אעשה. קטן עלי.
רציתי להתקשר אליך, כבר עמדתי להרים את השפורפרת, ופתאום נזכרתי שזה לא התחום שלי. ומה אם פתאום תהיי עסוקה, או שיעירו אותך משינה, ואם לא יהיה לי בכלל מה להגיד… ויתרתי. מעדיפה לכתוב. זה הכי בטוח. כתבת לי שהיה לך נתק עם שני. מה קרה? האמת שאני לא כל כך מאמינה בשלישיות. יש לי נסיון מר עם זה. אני חושבת שזאת גם הסיבה שלא יצא לנו להתקרב ממש בשלכת. את ושני הייתן יחד ואני לא רציתי להתקע באמצע. לרוב הרגשתי שאתן שתיים ואני אחת. בקורס היינו שלישיה. רוני, חבצלת ואני. זה היה פשוט נורא. היינו שלישיה מכורח הנסיבות, אבל כל הזמן היו מתחים. שתיים הולכות יחד והשלישית נעלבת. אני התעייפתי מזה. החלטתי שהטעות הזו לא תחזור. כתבת לי שאולי זאת אידאליזציה, כי זה קשר של מכתבים. טעות! את ואני נהדרות גם ככה… קפצה עלי רוח ההערצה עצמית, כנראה זה בגלל הזבל האנושי שאני מוקפת בו. אסור לקחת אותי ברצינות מדי.
אחרי הפסקה של יומיים אני ממשיכה.
מבחן ח"כ – זה הזמן המתאים. אתמול דיברתי איתך בטלפון. היה כייף. אני מקווה שאת לא נעלבת ממני. אני מתכוונת לזה שאני מתגלגלת מצחוק. יש בך משהו שהורס אותי, כל מילה מפילה אותי לקרשים. זה בא מאהבה, את יודעת. אחרי שהפסקנו לדבר, המשכתי עוד לצחוק חצי שעה לפחות. נזכרתי "בתחבורה ציבורית" ונהרסתי. לחבצי זה כבר התחיל לעלות על העצבים. היא מהאנשים שלא צוחקים, ואנשים כאלה אני מנפנפת מהר מאד. אני משתדלת לא לקחת את החיים קשה, הם הרי בדיחה עם סוף גרוע, אז אני לא רוצה שאנשים יפריעו לי לצחוק מהבדיחה ועוד יותר גרוע שיספרו לי את הסוף לפני הזמן… נכון או לא?
הוכיתי בתדהמה אתמול, כשאמרת לי שאטי ושני מעצבנות אותך. הוכיתי גם בתימהון (איזה מילים!) כשאמרת לי שהן ילדות לפעמים. לא שאני לא מסכימה איתך, אלא שלא ציפיתי שדבר כזה יבוא ממך.
נראה לי שלגבי אטי זה לא ככה. היא מאד חכמה ורגישה ובוגרת. תלוי ביחסים שמפתחים איתה. אם זה בנוי על שטויות וצחוקים, אז היא יכולה להיות שטותית. איתי, למשל, היא ממש בסדר, מעניינת, מקשיבה. אולי כי אני דורשת ממנה את זה. יש לה את הנפילות שלה, אבל אף אחד לא מושלם. ושני honey אני אוהבת אותה, היא טובה ובחיים לא הייתי רוצה לפגוע בה. אולי אנחנו לא ממש באותו ראש ולפעמים היא קצת ילדה, אבל אני מרגישה שאין לי זכות לשפוט מרחוק. בעצם אין לי זכות לשפוט בכלל.
נשפך לי הטוסיק מהדפים הקטנטנים האלה. נעבור לדפים קונבנציונאליים.
אני בבית, אחרי שקראתי את המכתב השלישי. התבלבלתי קצת בטלפון עם המכתבים. איזה קבלתי ואיזה לא. בקיצור – את המכתב עם ענין ההוא, המפורט, קיבלתי הערב, אחרי שדיברנו. קראתי אותו שלוש פעמים בעניין רב, והנהנתי עם הראש, עשיתי מבט מדובב, וחשבתי אם יש לי משהו חכם להגיד לך. האמת היא שאין לי כל כך מה להגיד, אני מתארת לי שאת גם לא מצפה ממני להתפלספויות בנושא. אני רק יכולה להגיד שאת לא מתארת לך כמה אני מבינה וכמה אני מכירה את העניין. עצוב לי בשבילך שקשה לך ככה, אני פשוט התנתקתי מהעניינים האלה ואני לא מגיעה למצב שקשה לי כמו למישהו מאוהב. מצד שני, גם אין לי את רגעי האושר שבאים יחד עם זה והחיים שלי די ריקים לעומת שלך כרגע.
וניגש להתפלספויות למרות הכל: איש חכם אחד (הקב"ן עם הזקן) אמר לי, אחרי שתי שיחות ארוכות, שהוא חושב שאני עדיין בתקופת ההתבגרות, שעדיין לא התגבשתי ובגלל זה כל המרידות והבלגנים בצבא, בגלל זה ההתנדנדות בין מי אני למה אני, ובמיוחד בגלל זה הקושי ליצור קשר מתמשך. עד היום, בסקירה לאחור, תמיד הייתי עם בחורים שהיה לי ברור, שזה לא הולך להתמסד. כאלה עם חברה, או חוצלארצים למיניהם שברור שיום אחד יעזבו. אם היה סימן לקשר יותר ארוך, מייד הייתי מקפלת את הזנב ובורחת. תסלחי לי שאני עושה השוואות, אבל יש לי הרגשה שאת ואני – יש לנו דברים מאד דומים. זה קצת העליב אותי שהוא אמר שבגיל 20 אני עדיין בגיל ההתבגרות, אבל עכשיו אני יכולה להודות בעיניים עצומות שהוא צודק. ומה איתך? הוא שאל אותי אם הייתי רוצה לעבור איזה טיפול "שרינקיאלי" כדי להתגבש. ברגע הזה ידעתי לעמוד על שלי ולהגיד לו שאם להתבגר (בגיל 20 ,25 או 30) אז בקצב שלי ובסגנון שלי, בלי שאיזה שרינק יעצב אותי בדמותו ובצלמו. ובכלל, אני לא רוצה להגיע למצב שהכל ברור וקבוע מראש, כמו כמה מאבחנות זקנות בנות 20. האיש החכם הזה הסתכל עלי בעיניים רציניות והנהן. זהו, הכל חלק מהחיים המוזרים האלה. הכל בעצם מין בדיחה עצובה עם סוף גרוע. ואני יודעת שזה מעצבן המון אנשים כשאומרים את זה, אבל יום אחד את תסתכלי לאחור ותצחקי על כל מה שהיה. וגם הבעיות שיהיו לך אז, ותמיד יש, ייראו לך הכי משמעותיות וקשות. אני יודעת שזה קשה, אבל אולי תנסי להסתכל על הכל ככה בחצי חיוך, תני לדברים לזרום, כי בסוף מתים.
את יודעת מה עלה לי בראש עכשיו? שאני מתה שתהיי בראש טוב כשתקראי את המכתב שלי. אי אפשר לתכנן דברים כאלה. בד"כ בסוף אני מוסיפה קצת עניינים יבשים וטכניים כמו מתי נפגש, דש"ים וכאלה. אבל חבל לי לקלקל. ובשביל מה המציאו את הטלפון, קיבינימט!
שלך
מבחנונה
אהלן אטיקה,
מה המצב שם בעיר הגדולה? את לא יודעת כמה שמחתי להגיע הביתה ולנוח מהעיר הזאת. החיים האלה לא כל כך בשבילי. האנשים, הליכלוך, הרעש. תשאלי אותי מה כן בשבילי ואין לי תשובה. מה שבטוח, שבבבלי לא תמצאי אותי. אני מנסה למחוק את המסיבה הזאת מהראש שלי, זה מסוג הדברים שצריכים להשאר בגדר חלום רע. סובלים, מתעוררים שטופי זיעה ושוכחים. אז זהו. שכחתי.
לפני כמה ימים קבלתי את הרשיון שלי, אחרי שנה שהייתי נהגת חדשה. עם הרשיון הגיע ספח של תרומת איברים. מאד התלהבתי, לקחתי עט וישבתי לחתום. יש שם פירוט של האיברים, מהקל אל הכבד: עור, קרנית, כליות, כבד, לב ובסוף – כל אבר אחר. וככה אני מתחילה לסמן איקסים ועם כל איקס עוברת לי צמרמורת בגוף. מה, יקברו אותי בלי עין ?… ואם ירצו לקחת לי גם את הראש ? אם תהיה פתאום תחיית המתים, מה אז ? אני אסתובב כמו פיסחת ? או אולי לא תהייה לי תחייה בכלל. איך אפשר לקום לתחייה בלי לב ?.. ואז אני תופסת את עצמי, מה קורה לי ? הרי אני יודעת שאני בנוייה מתאים ועצבים ואנזימים. תולעים מתות על החומרים האלה. את הלב הם יזללו בכייף, אז מה אני צריכה לב אכול ? ואין נשמה הרי, הכל עצבים ונסיבות, לא חשוב מה עשית, טוב או רע, בשביל התולעים זה לא משנה. גם הערצבים, השלשולים, החיפושיות והרימות עוד לא למדו לעשות סלקציה. גן עדן זה רק באגדות. אז מה העניין. אני מאבדת את ההגיון או מה ? ואם היה קורה לי משהו, הרי כל מה שהייתי צריכה זה מישהו נחמד שיסמן את האיקסים הנכונים וימות ברגע המתאים. אם כולם יתחילו לפחד ממה שיהיה, אז לא תהיה אפילו ציפורן מיותרת שיוכלו להשתיל אם חס וחלילה צריך. אז בסימן "עשה לחברך מה שאתה רוצה שיעשו לך" סימנתי מהר את האיקסים אחד לאחד והכנסתי למעטפה, הכל כדי שאני לא אספיק להתחרט.
היום ראיתי שהמעטפה עדיין זרוקה בתיק שלי.
שוב אני איתך, אחרי כמה ימים של פגרה. אני באמצע יום עבודה שמזדחל לו לאיטו. כשבודקים את העניין אחד אחד מתגלה העובדה המבישה – אין עבודה באופן מוחלט. כולם מנסים לטשטש את העובדה הנ"ל, הם עושים את זה בהסתובבות כה וכה, מדי פעם הרמת נייר זה או אחר והזזתו שני סנטימטר שמאלה (או ימינה). ואת מכירה אותי, אין חוכמות, אני לא מתכחשת לעובדות. אמנם לא עליתי על כסא וצעקתי: תודו בזה, אין עבודה ! (למרות שהתחשק לי) אבל בהחלט לקחתי עט ונייר וישבתי לכתוב לך. שתביני, ממש לא מקובל כאן לעשות משהו לא קשור לעבודה. עדיף שתשבי ותבההי בחלל הריק, מאשר שתעשי משהו פרטי שיותר מעניין אותך.
מה עם הבחור שפגשת במסיבה? יש התפתחויות? שוק הבשר מפחיד אותי. כל העניין המפרך הזה של חיפוש והתחבטות. אח"כ הניצוץ, ההתלהבות, "הנה, אולי זה זה?" ובסוף האכזבה. "לא, הוא סתם אהבל". חלמתי בלילה על המאהב הגרמני שלי. נפגשנו בחילופי נוער, הוא היה מהמם. אבא שלו כומר והתארחתי אצלם בבית ליד הכנסיה. כמובן שהיתה לו חברה. כמו כל הסיפורים האלה, זה נגמר כשחזרתי לארץ.
לפעמים אני חושבת איך אני אוכל לחיות עם מישהו? זה נראה לי בלתי אפשרי. את יודעת, אני לא מסוגלת להרדם כשיש איתי מישהו במיטה. כשהייתי עם זה או אחר והייתי כבר מתה לישון, הייתי עוברת למיטה אחרת. אם במקרה כן הייתי נרדמת, זה לא היה נמשך יותר משעתיים. נראה לי שגם בעוד הרבה שנים, כשכבר יהיה לי מישהו ובואי נגיד, נגור יחד, אני ארצה שיהיו לנו שתי מיטות נפרדות. דן בן אמוץ מדבר על זה המון. הוא בכלל ממליץ על בתים נפרדים. כשרוצים לעשות משהו, צריך להתאמץ בשביל זה. לקום ולבוא, להתחיל כל פעם מחדש, לחזר. כשחיים יחד באותה מיטה זה הופך להיות מן דבר ברור מאליו, דבר שצריך לעשות. אם לא בא, מתחילים להמציא כל מיני תירוצים, כואב הראש, מחזור ושאר ירקות. בעניין הצבא אין הרבה התפתחויות. מה זאת אומרת "אין הרבה" – אין בכלל. מחכים למשיח.
זה הכל להפעם. בתוכניתנו הבאה נדון בנושא ה… תמיד נגמר לי המכתב בתחילת הדף ויש לי צורך למלא אותו. איך נפתור את הבעיה הסבוכה? אולי ככה…
אולי בבדיחה. לא, אני לא טובה בבדיחות.
תמיד הורסת.
(מכתב שלא נשלח מעולם ליעדו ונותר עם היומן והמחברות)
תמי
אני כותבת לך מתוך דכאון. כותבת בעקר בגלל הצורך להתחלק במה שאני מרגישה, עם אדם שיבין אותי, ורק את מסוגלת, את וטוביה.
תמי, אני לא יודעת מה קרה לי, הייתי בסדר עד עכשיו, לקחתי הכל בקלות, הקורס, הצבא והחיים בכלל. הייתי במין אופוריה, שהכל בסדר, ובטח הרגשת את זה במכתבים קודמים. אבל אצלי כנראה שום דבר לא מחזיק מעמד, והיה טוב, יותר מדי טוב, עד שבא הבום הגדול.
שתביני, שום דבר מיוחד לא קרה שאפשר להצביע עליו ולהגיד: אהה, לילדה יש סיבה להיות עצובה. לא, הכל כרגיל, הקורס מתמשך לו. סיימתי את השלב התיאורטי של הראיון בבקו"ם והיה נחמד. היום יום ראשון ואנחנו התחלנו את הסיור בגדודים. השבוע אנחנו בגדוד של הנדסה קרבית בצפון (רמת הגולן), היום הגענו. התנאים איומים, יורד גשם, הכל בוץ מסביב, ישנים באוהלים מלאים בוץ ומטפטפים, השק שינה שלי רטוב וקר…קרררר… הבנות התחילו להתבכיין על התנאים, אבל אצלי זה שונה, אני יודעת שאם הייתי בתקופה של מבסוטה מהחיים, כלום לא היה מפריע לי. פשוט כששחור מבפנים, הכל נראה לי שחור מבחוץ. את זוכרת שהיו לי שתי תקופות של דיכאון כזה? אחת אחרי ברזיל ואחת אחרי גרמניה. אז החזקתי מעמד שלושה חודשים ועכשיו מתחילה לה עוד תקופה כזו. והכי נורא זה שאני לא שולטת בזה. אני מפחדת, תמי, אני לא רוצה לעבור את זה עוד פעם. זה מין דבר ששוטף אותי מבפנים, כל הזמן חושבת, המוח עובד פול גאז וזה גורם לי לכאב ראש ממש. מה שקורה זה שאני לא יודעת פתאום מי אני ומה אני רוצה, ואני חושבת מחשבות רעות, מחשבות על לפגוע בעצמי, כדי לא לסבול את הכאבים האלה מבפנים. ככה זה היה גם בפעמים הקודמות. אבל מצד שני אני יודעת שאני לא יעשה את זה, כי זה בטח יעבור ואני מפחדת וכו'… ואז אני שונאת את עצמי, כי אני רוצה לעשות דברים ומצד שני חושבת שלא כדאי ואני משתגעת לי לאיטי. כבר השלמתי עם הקורס והתפקיד והבאר שבע והבנות, כמו שאני תמיד משלימה עם דברים שבעצם לא רציתי לעשות מהתחלה. ועכשיו הכל חזר אחורה, ואני נזכרת שבעצם אני לא רוצה את זה ואז אני חושבת איך להוציא את עצמי ומתה מפחד לעשות משהו. אז אני שונאת את עצמי וחוזר חלילה. עכשיו אני גם לא מסוגלת להתאהב ולא יודעת למה, למה???
אני צריכה עזרה, תמי. מישהו שיאמין שיש לי בעיה, כי אני לא סומכת על עצמי יותר, ולא על רוזה ושאר שרינקים שרואים בי את הילדה – הטובה – החכמה. למה אף אחד לא רואה שיש לי בעיה?
אני גם שותה המון. ביום שישי, כשהגעתי, הלכתי לישון לשעתיים. כשקמתי אחרי הצהריים הרגשתי כל כך עצובה ולא ידעתי מה לעשות. אז מזגתי לי חצי כוס וודקה והוספתי חצי כוב בירה, ערבבתי טוב ואירגנתי לי את הראש בחזרה למקום. זה פתרון נחמד, אבל מי כמוך יודעת שזה לא מוביל לשום מקום חוץ מצרות.
עכשיו אני באוהל, לילה וקור איימים. המדריכים אמרו שתהייה פעילות ואני התנדבתי לשמור באוהל, כי לא בא לי לראות אף אחד. הבנות שרות שירים כדי לעודד את עצמן וזה נחמד בעיני, אבל לא מוציא אותי מתוך הבלגן במוח שלי. מתברר שהמדריכים עבדו עלינו (כי היום ה-1 באפריל) ושאין פעילות בעצם. אז עכשיו הבנות ממש בקריזה. בקיצור, תמי, אני לא יכולה לכתוב יותר, אני לא יכולה להכניס הכל. אני צריכה לדבר איתך, אבל זה לא יקרה, כי את לא פה, ואני מתגעגעת ואוהבת ולא יודעת מה לעשות.
אני מאחלת לך פסח שמח, עד כמה שיכול להיות. הבנתי משהו בקשר לקליפורניה ופסח וקרובים, אז תיזהרי מרעידות אדמה.
נשיקה לטוביה, אני לא מעודכנת בקשר לעיניינים שלו, אבל מקווה מכל הלב שהולך בסדר.
בבקשה, תתקשרי אלי בהזדמנות, אני לא הבנתי בדיוק מתי ואיפה את, ואני מתה לדבר איתך. טוב???
אוהבת אותך.
