חלום 
בשביל לשחק סנוקר מרכיבים לי מערכת שיניים על השיניים הרגילות. פתאום אני מגלה שבצד אחד, בחניכיים העליונות, השיניים הרגילות מתחילות להתפורר. אני רצה הביתה ובדרך הן מתפוררות אחת אחרי השניה כמו מפולת. כשאני מגיעה הביתה כבר אין לי שיניים בצד הזה של הפה, כל הפרורים נמצאים ביד שלי ובתוך הפה. אני נכנסת בהיסטריה הביתה, יורקת לתוך הכיור את הפרורים ומחפשת את אמא להראות לה מה קרה. אני מוצאת אותה בחדר שינה עם אורן. אבא ותמי אומרים לי לא להכנס כי זה עניין מאד מסובך. באותו רגע אני מבינה שלאח שלי יש בעיית ימפוטנציה ואמא החליטה לטפל בזה בעזרת צמחים ורטיות חמות. אני מראה להם את השיניים המפוררות ואף
אחד לא מתייחס. כולם לחוצים, תמי כל כך עצבנית שהיא מרגישה שהיא חייבת לעשן. היא שואלת אותי איפה יש . "תביאי סגריה " היא צורחת. ואני צורחת בחזרה שאני לא יודעת.
וככה אני נשארת בחוץ, עם שיניים מפוררות ביד, אח אימפוטנט ואחות מוטרפת.
עוד חלום
בוקר. ליאת ואני מחפשות את שחר. מסתכלות לכיוון החדר שלו ורואות שהוא לא שם. רק המקרר עומד באמצע החדר. בחוץ חם נורא ואנחנו בטוחות שהוא אמור להיות בחדר. פתאום נפתחת הדלת של המקרר והוא קופץ מתוכו ערום ועריה. המקרר מלא בקרח מפורר עד האמצע ושחר אומר שהוא לא מסוגל להרדם בחום הזה מחוץ למקרר.
21.11.90
אבא ואמא שלי
הלו! אמא?… מה נשמע?… כן, גם אצלי… אמא, אני לא אבוא היום הביתה…
זה יום שמוקדש במיוחד לאביגיל… לא נורא אז יום אחד לא תראו אותי… אמא,
נו באמת… אבא כועס?… מה הוא אומר?… (אמא: "שאני יפסיק לבלבל לו את המוח").
מה באמת?… טוב, ביי…!!
טרינג… טרינג…
מה, בשבילי?…
כן אבא… מי?… אוי, לא שוב מרגו… היא בבית?… נתתם לה לאכול?…
אוף, אין לי כוח בשבילה… טוב, אני אקפוץ יותר מאוחר לקחת אותה לאכול…
אז מה אם היא דופקת, היא תתייאש…
כשאני מגיעה לקחת את מרגו, אני רואה את הדמות של אמא בדלת הבית, מנסה לגרש את מרגו. אני מבינה שאין מפלט ממפגש איתם היום. אני שורקת למרגו, ו אומרת היי לאמא. אני מכניסה את מרגו הביתה ונכנסת אחריה. אמא אומרת שכל היום היא מנסה לגרש את מרגו ואני מגיעה ומכניסה אותה הביתה. אני אומרת, טוב אם כבר הגעתי עד הנה, נכנס להגיד שלום, לא? אני מנסה לשחזר מה בדרך כלל אני עושה כשאני נכנסת הביתה. זה קשה. חושבת שוב. פתאום אני מרגישה מבט חודר, ככה דרך הלחי וקולטת את העיניים של אבא מעל העיתון מציצות אלי. מורידה מהר עיניים למטה, ואמא מצילה את המצב המביך בזה שהיא ממלאת את החלל בנידנודים האין סופיים שלה וכו' . מה שאני צריכה לעשות זה, בסדר, בסדר, עם הראש. אני מעיפה עוד מבט קטן לאבא. העיניים שלו נעוצות בריכוז בטלויזיה. אני נושמת לרווחה. הוא מנותק, לא קשור לסביבה. אני נזכרת שבהתחלה, כשאני מגיעה, אני נותנת קצת תשומת לב למרגו. אז אני מתכופפת ועושה לה פוצי מוצי ככה מושכת כמה שיותר זמן. אני מחליטה להשאר בתנוחה הזאת של ההתכופפות וכשהעיניים על מרגו אני שואלת אם הגיע לי איזה מכתב. אמא אומרת שלא. אוף! הנושא הזה נגמר מהר מדי. לפחות אם היה מגיע מכתב, הייתי שואלת ממי, הייתי הולכת לקחת אותו ואח"כ קוראת. זה היה פותר לי את הבעיה של מה לעשות עכשיו. ברגע של פרנויה, כל הדפים האלו ייתלשו קרוב לודאי ולא יישאר כאן דף אחד לרפואה. שוב אני גוזרת על עצמי שתיקה. זה נשמע כמו תקליט שבור. כל פעם שאני מתאכזבת מאנשים או מעצמי אני מתחילה לגזור. אני פלספנית ללא תקנה. כולל המשפט הזה. והמשפט הזה. והמשפט הזה…
אני רוצה לכתוב כמו ישראל. ככה מהבטן. ולא יכולה. גם כשאני כועסת זה לא יוצא חזק. למשל הדף הצהוב הזה, שמילאתי באמצע המסיבה של עלמה. ואני כעסתי.איך כעסתי.
חוויה אנטרופולגית
החדר מלא אנשים. אני באתי מהקיבוץ, לבשתי כמה סמרטוטים (מה שנחשב אצלנו להתלבש יפה) והגעתי לכאן. לבבלי. למסיבת יום הולדת של עלמה. עלמה, שנראית לי קיבוצניקית, כמוני, והייתה רוצה לשרת בבסיס סגור, בשטח. והחדר מלא באנשים. והבגדים, הבגדים! כל ג'ינס מחברה מפוארת, חגורה מעור אמיתי, נעליים שיצאו מפס הייצור האחרון וכו'… אטי אומרת (לאחר אומדן מדוייק) שכל אחד סוחב על עצמו משהו בסביבות האלף ש"ח. נכנסת אחת, עם בגד צמוד ממשי פרחוני. (אטי אומרת שהגיעו הזונות מבית הזונות הקטן בטקסס) ואני חוככת בדעתי אם זוהי מהסטייליסטים או חלילה משתייכת דווקא לזרוקים. או אולי בעצם זה משהו חדש, שעדיין לא שמעתי עליו. אטי ושני עדכנו אותי בסוגים השונים לפני שבאנו למסיבה. יכול להיות שהם שכחו איזה מעמד צפוני אחד או שניים. טוב, לא רק שהבגדים שלהם כל כך מבריקים, נראה שזה פעפע להם גם לתאים הקטנים שנקראים .I.Q , שרפו את רובם והשאירו כמה. לא כל כך חיוניים לרוב. זה בטוח פעפע לכולם פה לשפה. (לשון). בהתחלה חשבתי שמדברים פה אנגלית, במיוחד הבלונדיות המטופחות שזזות לאט ומדברות בשקט. זה נראה מתאים, אמריקאיות שבאו לביקור בארץ. אטי הסבירה לי שבעצם זו שפה כזאת שמדברים בבסיס בעברית, אה..מה..מה..מוסיפים ככה כמה הברות באנגלית, ואם אפשר לסגל מבטא מתקתק מצ'קצ'ק, מה טוב. ככל שהבחורות מצקצקות יותר, ככה הן נראות יותר אמריקאיות.
סוף מחברת ראשונה
