על שקרים גדולים וקטנים
(מריל סטריפ מספרת איך היא נכנסת לדמות.. היא קוראת את התסריט וכשהיא מגיעה לקטעים שמסמרים לה את השערות בידיים, היא מרגישה את הדמות)
במחברות של ישראל יש קטעים כאלה, אבל לפני שאני כותבת אני עוצרת רגע, ומוותרת. אני לא צריכה לתעד הכל, כי על נייר אין לזה כל ערך. לכתיבה כבר אין לגבי משמעות של תיעוד (מה שהיה בהתחלה), אלא אמירה של דברים, שלא יכולים להאמר לאנשים. האנשים לא יבינו, או לא ירצו להקשיב, וכל זה מקבל עכשיו משמעות חזקה אחרי שגזרתי על עצמי שתיקה. שתיקה שנגזרה מתוך אכזבה כבדה. וזה מתקשר למה שישראל אומר שרק בחברת אנשים אפשר להרגיש בדידות. הוא אומר שהוא מטומטם כי האמין שכל האנשים טובים וחכמים ושהוא האמין לכולם, כי חשב שהם גם ישרים. גם אני חשבתי ככה, והבנתי שזו טעות. דבר בנאלי כמו השחיתות בצבא, נתן לי מכה, הבהיר לי את האמת. (בנושא הזה אולי ארחיב בהמשך). חשבתי שבגלל שאני תמיד אומרת את האמת וכל האמת, גם כל האנשים לא יודעים לשקר. אבל רוב האנשים הם שקרנים גדולים.
כמו שאמר השוטר לקווין קוסטנר ב"בלתי משוחדים", שכלל ראשון – במי אפשר לסמוך??
באף אחד !!!
תת מודע
נחזור לישראל. התיעוד של הרעיונות המסמרים מיותר, כי הלמידה נעשית בתת מודע. הדברים לא יכולים להיקבע בזכרון הרגיל, כמו עשרת הדיברות, כי הם הרבה יותר מורכבים. הם נטמעו בתת מודע, אבל הם ישנם, לא הולכים לאיבוד וזה הדבר החשוב. יש שלושה שלבים: השערות שסומרות כתגובה לרעיון, התיעוד בדף, וההטמעות שלו בתת מודע. השלב האמצעי מיותר. לעומתו, השלב הראשון חשוב וחיוני. ההתרגשות היא זו שמעוררת את תשומת הלב לרעיון. לולא ההתרגשות הרעיון לא היה תופס מקום טוב בתת מודע. הוא היה שוקע בשכבות התחתונות והיה בלתי אפשרי שהוא יישלף משם מתישהו. שלב זה טוב גם בגלל ההנאה הרגעית. והשלב השלישי, של התת מודע, חשוב בשביל ההתפתחות וההתחנכות שזוהי המטרה. (דן בן אמוץ קורא לזה (להתחנכות) "צייד" ואנחנו מתכוונים לאותו דבר.
העיניים של גיגי
כשישבנו בחוץ, מול החדר של יגאל, גיגי כישף אותי. דרך העיניים שלו הסתכלתי על עצמי וראיתי ילדה אינפנטילית ורעשנית. התביישתי. לא עיניינתי אותו, רק הרעש שעשיתי הסב את תשומת ליבו. באותה מידה הוא לא עניין אותי ולא רציתי לדעת מה הוא חושב. רק רציתי להסתכל על עצמי דרך העיניים שלו, כמו במשקפת.
אנשים , סיגריות וכו'
אמרתי לליאת שיש משהו מעניין בצורה שאנשים שונים מחזיקים סיגריה. יש קשר בין המיקום של הסיגריה בין שתי האצבעות לבין מעמד בחברה וחשיבות עצמית. העבריינים הכבדים, אלו שבתחתית החברה, מחזיקים את הסיגריה קרוב, קרוב לחיבור שבין שתי האצבעות, וכל היד כפופה. כאילו מעידים על ראשם המורכן. ככל שהסיגריה מוחזקת לכיוון קצות האצבעות, המעמד עולה. זו הכללה נוראית, אבל לצורך התיאוריה אני נאלצת להשתמש בה. בני נוער "בני טובים", קיבוצניקים צעירים וסטודנטים יחזיקו לרוב את הסיגריה במרכזה. יש להם הערכה עצמית ומעמד סביר, אבל הם בתחילת דרכם ושום דבר עדיין לא מבוסס. המיקום של הסיגריה באמצע מתאים להם. אנשי עסקים ושאר מבוגרים שביססו מעמדם, יחזיקו את הסיגריה יותר קרוב לקצה. בעיקר נשות חברה "גבוהה" מחזיקות את הסיגריה ממש בקצה האצבעות. לא שהן ההצלחה בהתגלמותה, ובשבילי הן לא דבר שיש לשאוף אליו, אבל אי אפשר להתעלם מהסמל שלהן לאליטה ומעמד.
לא יודעת מה עושה פה
אני כותבת והכל שטויות.
אין לי אהבה ואני לא יודעת מה אני עושה פה.
כל דבר שישראל רואה, הוא רואה עם זהבית, למרות שהיא עזבה אותו. הוא כותב אליה, הוא מדבר איתה גם כשהוא לא כותב. זאת אהבה שאין לי. ואני כותבת והכל שטויות. ואני חושבת מה אני עושה פה בעצם, אני יכולה גם לא להיות וזה אותו דבר.
היום אני נוסעת לתל אביב עם האוטו של אורן. ונראה לי שאני אמות. זה אומר ששי ימות איתי וזה לא בסדר, כי הוא צריך להחליט בשביל עצמו. כבר יכולתי למות מזמן, אבל יש בי אמונה שאני והאהבה נפגש. הנסיך יפגיש ביננו, ויהיה לו שיער ארוך, את זה אני יודעת.
תשליך
אביגייל ישבה על המיטה ואמרה שהיא חייבת לנסוע לים. היא שלפה שקית מתחת למיטה ואמרה שזה בגלל שהיא כבר הביאה נייר טואלט, אם צריך לעשות פיפי. חולצה ארוכה, חולצת פלנל, אם יהיה קר. וניירות לתשליך. היא מסבירה לי שבגלל שזה יום כיפור צריך להשליך את כל המעשים הרעים לים. עופר שואל אם כתוב על הניירות משהו והיא אומרת שאלו ניירות סימליים. אלו הניירות האחרונים שנשארו לה מפנקס הטלפונים. סיפור לא מעניין.
מדבר…או כותב
מוזר, אני נזכרת עכשיו, איך הייתי כשהתחלתי לכתוב אותו. לא קיימתי את מה שהבטחתי. שכחתי לשתוק וזה עולה לי ביוקר. צריך להיות משהו שיזכיר לי את זה, אח"כ זה כבר ייהפך להרגל. נמאס לי לעשות לעצמי שריטות בידיים שיזכירו לי דברים. זה סתם כואב ולא עוזר. אני בסוף שוכחת מה כל שריטה באה להגיד לי. בגלל שלא שתקתי לא היה לי גם מה לכתוב. כי כמו שעגנון אומר: "אל יהא מדבר על מה שאתה כותב, שכן אם תהיה מדבר, לא תהא כותב". ואני רוצה שזה יעבוד גם ההפך, שיהא כותב כדי שלא מדבר על מה שיש.
תפסתי פתאום אומץ ודיללתי דפים במחברת הזו. חבל לשמור קטעים מסויימים שנשמעים לי חרטה-ברטה בקריאה שניה. וגם אפשר להגיד שתפסתי אומץ לכתוב שוב. ותמיד זה אותו הדבר שנותן את הדחיפה לזה…
ליאת סיבכה לי את החיים עם הטירוף שלה. פתאום לראות חיים של אדם שהם מחוץ למציאות. לתפוס שחברה טובה סובלת ובאותו זמן לגלות שזאת אהבה למישהו שלא קיים, ובמקומו מופיע זר.
כל העסק לא מתאים עכשיו, קטע עצוב באמצע סרט מתח… מה זה מתח, פיצוץ!
קבנוס
הולכים לקבנוס ביום רביעי. " הי, קבנוס, בוא קבן אותי, עזוב הכל ורשום פרטים.." אולי סוף סוף משהו יתחיל לקרות. העיניינים יתחילו להתגלגל, אני אגיד שלום לכולם בבאר שבע והשמועה תתגלגל באויר עד טבריה. טוראית לילך תוריד הוראה לאל"מ אמל. הוא יתחיל לתקתק עיניינים.
דן
דן, אני רוצה לספר לך מה קורה פה אחרי שאתה מת. אני יודעת שאמרת שלא אכפת לך מה יהיה אחרי שתמות. אבל תמיד טוב לדעת שלא שוכחים אותך. החברים הקרובים שלך כותבים עליך הרבה, דרכם אני גם לומדת להכיר אותך, לאהוב אותך. בתיה אפולו באה לבית קברות ליום השנה למותך. היא באה עצובה ויפה. כל החברים הטובים שלך עשו לכבודך מסיבה בתל אביב והיא לא רצתה לבוא. טוב, זה רק רכילות.
הכל זז מהר מדי.
הדברים קורים מהר ואין זמן לנוח.
הבדידות של ליאת, התסבוך של יאיר, אביגייל לוחצת, תמי רחוקה. הטלפונים, השיחות, הקב"נים, הפסיכולוגים. אני רוצה לעצום עיניים ולפתוח אותן, בוא נגיד, עוד חודש, כשהכל יירגע. הפחדים והפרנויה. הגעתי למצב שאפילו שחר נראה לי שתול מהצבא, וכשנזכרתי שהוא עדיין בטירונות, זה לא הרגיע אותי. שקט ונקיון. זה מה שצריך.
