אדם הולך בשביל צר בלילה גשום
רעש, ברקים מסביב מרעימים.
ואור הברק מאיר את חשכת הלילה
אך אם יכני עכשיו הברק, ישרוף
אותי עוד בדרכי הביתה…האם השכן
ישמע הצעקה
מכווץ האיש כתפיו וצועד צעד מתוח
צעדיו מתוחים ולבו מתכווץ
מוחו מתערבב בתוכו
ולפתע , אור הברק
הארה
ואם את נפשי אתן ביד אלוהים
את גופי יקח, אם יחפוץ
האיש את צעדיו מאריך וליבו רחב
ממשיך בדרכו הטובה
וגם אם יקח הברק את נפשו
לפחות לא פחד הוא, כמעט

חלום
יש לי דירה קטנה בבית קומות בנתיבות. טים אמור לבקר ואני יורדת למטה לקבל אותו. מגיע מישהו עם שיער קצר ונדמה לי שזה הוא. אחרי כמה דקות אני מבינה שטעיתי ואני הולכת להסתובב, פתאום ליאת אומרת שטים הגיע, עם שיער ארוך והוא כבר למעלה בדירה. אני הולכת לחדר המדרגות והוא מלא טיפוסים מפחידים וכל הקירות מתקלפים, המדרגות שבורות. אני מתחילה לעלות ומלא אנשים במדרגות, אני נכנסת לדירה ולא מבינה מה עושות שם דנית, איילת ואלה. הן מכינות פעולה ומסתכלות עלי כאילו נפלתי מהירח. פתאום אני מבינה שטעיתי בבניין. אני יורדת בריצה ומתחילה לחפש את הבניין, עוברת כמה בניינים, לא יודעת מה להחליט עד שפתאום אני רואה כניסה מוכרת, בריצה אני עולה למעלה וטים שם במטבח, אחרי מקלחת, מכין אוכל.
19.1.91 עוד חלום
שחר, יאיר, עופר וגיא מרגיזים אותי וקשה לי להבין בדיוק למה. אני מצליחה להוציא מליאת שמאחורי הגב הם צוחקים עלי וקוראים לי "הכובסת". אני הולכת לבית ילדים שאני עובדת בו, זה ערב והילדים צריכים להתקלח, לעשות שיעורים וללכת לישון (?). הם משתוללים ומשגעים אותי. אח"כ על הדשא ליד החדר, אני יושבת עם החברה ומחליטה – לנסוע לסיני! כולם רוצים להצטרף. למחרת אנחנו כבר שם, שוכבים באיזה חושה, ככה אנחנו זרוקים יום שלם, עד שאני נזכרת שעוד לא ביקרתי את ג'עפר. אני לא זוכרת בדיוק אם אנחנו בטארבין או לא. החברה אומרים שכן. אני וליאת (?) הולכות לכיוון ג'עפר ובדרך אנחנו רואות פסגות הר עם שלג והולכות לעשות סקי. אנחנו הולכות לאשה אחת והיא אומרת שאין מספיק שלג אז אפשר להחליק רק עם מחליקים על גלגלים. מצטרפים אלינו בחור ובחורה להדריך אותנו, מתחילים לטפס על אחד ההרים והם מתלהבים "תוכלו גם לרוץ כמה קילומטרים" מרוב שהם מתלהבים, אנחנו נסוגות, יותר מדי ספורטיבי בשבילנו. פתאום אני פוגשת את אמא, היא אומרת שנהדר היה לה לבוא לכאן והיום היא חוזרת. אשה אחרת שומעת את השיחה ביננו ומזמינה אותנו אליה לחושה, הן מדברות והאישה מתלהבת מאמא שלי, עד הרגע שהיא אומרת שכל מה שהיא צריכה זה בית עם טלויזיה ומכונית. עכשיו אני בדירה באילת, גם אבא ואמא ותמי שם. הטלפון מצלצל, אבא עונה, השיחה בשבילי, קולות מוזרים ומשפט באנגלית. זה טים! אני מושכת את הטלפון, ויש לו חוט ארוך, אני יורדת למטה ויוצאת מהבית. אנחנו מדברים "איפה אתה", "איפה את", "מה איתך", "מה איתך" וכל פעם משהו מפריע לי לדבר. פעם זה יאיר שעובר ומתחיל לשאול שאלות, והילדים מהכיתה שאני עובדת שמציקים ומשתוללים. וזהו.
בירה אחת 25.1.91
בירה אחת. זה כל מה שצריך.
בירה אחת לעבור את הערב הראשון בבסיס החדש הזה, במיטה הזרה והקרה, עם האנשים הרחוקים והטפשים שלעולם לא יוכלו להבין.
בערב הראשון עם הבוץ בחוץ, המדים המסריחים, עם הפחד…
בירה אחת, זה כל מה שצריך לכל הערבים האלה, הקרים, השחורים, הזרים.
בירה אחת גם לערב זה, שיכל להיות כל כך קשה אבל היה קל. יכל להיות קשה עם ליאת שרוצה להתנתק. להגיד יפה שלום לעולם ולהסתגר בעולם שלה ולא להכיר אותי יותר. שרוצה ליפול לתוך המערבולת ולקחת אותי איתה.
והיה כל כך קל , כל כך פשוט, אולי לא ממש "נכון" במושגים של אנשים שיושבים וחושבים על הדברים, אבל מה "נכון" ומה "לא נכון" , יש בכלל דבר כזה? חוץ מהעובדה ששתיים ועוד שתיים זה ארבע, שום דבר בעצם לא נכנס לתשובה של "נכון" או "לא נכון".
אני עייפה, אני נכנעת.
התחפושת 20.7.92
ערב, שפת הים בפרישמן.
עם עלמה וסיגי, שוכבות , קר.
אני עם בירה, אין לנו סיגריות. זריחה, סליחה, שקיעה.
אנשים אוכלים 2 מטר מאחור, בתוך כלוב שיושב על החול. ואני חושבת על התחפושת.
גם אני שותה מאותה כוס מיץ. לבושה נקי ומסודר. כאילו.
ואני חושבת על התחפושת. התחפושת.
כמה זמן יקח לי להפטר ממנה. לגמרי. להעביר את הזמן, לשרוד, ללמוד, להתכונן, לחייך.
זה שם. זה יגיע.
הי, הי הי!!!
מה שלום החמודי? כן, כן, זו הפקידה המהוללת מהדרום הרחוק. למדתי לכתוב במכונת כתיבה ואני כמו איזו ילדה שקיבלה צעצוע חדש, לא ממש יודעת איך להתעסק איתו, אני מבסוטה נורא. תראה מה מעלה חיוך על שפתי האנשים הפשוטים. ככה אני מפתחת לי בעצלתיים, קריירה בינלאומית של פקידה נהדרת, למרות שאתה יכול לראות בעצמך, שהרווחים בין השורות לא יוצאים שווים בצורה מעוררת התפעלות, ובנוסף לכך חסרים לי כמה דברים חשובים, שבלעדיהם פקידה היא לא פקידה. הכוונה היא למשל לצפורניים ארוכות ומטופחות, משווכת בלק אדום ונהדר.
גם לדיבור היחודי, שבו השין נשמעת כמו -ס עם קמצוץ של-צ למשל: "אני חוסבת סמחר אני יסע לעסות פן אצל סוקי זיקרי". אתה מבין, דרכי לתהילה רצופה במכשולים ומהמורות, אך עוד לא אבדה תקוותנו! השמועות מספרות שהולכת ונכחדת לה עונת הסקאדים. מה יהיה? לוקחים לך את כל האקשן? או שמא קצה נפשך במקלטים אטומים ומסכות דביקות? אני מאד שמחה שזה הולך ומסתיים. זה לא הסקאדים, המסכות או הבתים ההרוסים שמפריעים לי עד כמה שאולי זה נשמע לא יפה. מה שמפחיד אותי זה, שחס וחלילה יתחילו למות חיילים-ילדים כמו המתוקים שמראים בטמבליזיה ונצטרך לראות משפחות בוכות, והלוויות, ארונות ופרחים. וזה לא חשוב שהם לא ישראלים. הם ילדים בלונדינים מתים. נסחפתי. המכונה הזאת מתחילה להמאס עלי, כמו כל צעצוע חדש שבסוף מוצא את עצמו זרוק באיזו פינה, גם המכונה הזאת חוזרת בקרוב למדף – כי האותיות התחילו פתאום להתפקשש לי, והמילים להתחבר. נזכרתי פתאום שאני רוצה לשלוח לך שיר, ומן הראוי שיכתב באותיות יפות, כדי להעניק לו ארשת חשיבות וכובד, שחסרים לו כל כך.
אז ככה:
רגל אחת באויר
על עדן החלון
שני פרחים
ועציץ גדול
כל השכנים למטה
עם פה פתוח מחכים
אני כבר לא
בין ההולכים.
אתמול אמרת שאת
כבר לא אוהבת
עם קצת דמעות וחיוכים
ובשש יצאת לסרט
עם ההוא מהצופים.
רגל אחת באויר
על אדן החלון
שני פרחים
ועציץ גדול
כל השכנים למטה
עם פה פתוח מחכים
רוצים קצת אקשן ?
תלכו לראות טילים
כי מי יודע
מה יש אחר כך
אלי תשכחו לגרד אותי
אלוהים יהיה עסוק
ואת בטוח לא תבכי
החיים שלי הם כמו גבינה
עם חור בלב ובנשמה
הרבה שנים במקרר והטעם מדרדר