ננסה לכתוב סיפור דמיוני.
העננים נראו כמו כבשים מתות ואני חשבתי לי איך אני אראה את יוגוסלביה דרך החלון הקטן והמלוכלך הזה. בטח יהיה כבר חושך. הדיילות התחילו להציף את המעברים וצמרמורת עברה כמו צלופח קטן בעמוד השדרה. מה יקרה עכשיו? הנה העגלה הזאת שתופסת את כל המעבר והדיילות, שנראות כמו שתי נמלים שסוחבות חתיכת לחם ענקית, מחייכות לכולם. הדיילת עם הקוקו השטיני חייכה חיוכים אדמדמים מתוקים אבל ראיתי איך היא נגררת אחרי העגלה המכוערת שמשכה בכוח דיילת מבוגרת. התחת הקטן דחוס בחצאית כחולה הדוקה, נעלם במסדרון הארוך ובמקומו הופיע אדון דייל, עם חליפה מהודרת כאילו הוא איש עסקים שנוסע במחלקה ראשונה ורק קם להשתין. היתה לו תספורת טפשית, כמו שיצחק הספר היה עושה לכולנו בקיבוץ, והגדולים היו אומרים שהוא שם צלחת ומספר מסביבה, אבל כשהוא סיפר אותי לא היתה לו שום צלחת, הוא רק חיבר את המפלצת עם השיניים לחשמל והיה צועק מעל לטררר…טררר..הנוראי, ממשיך את השיחה עם דורית המטפלת. הוא לא הסתכל עלי בכלל, אז הייתי מחפש צלחות בחדר ולא הייתי מספיק לחטט בעיניים על כל המקומות כי הטרר..טרר.. היה נפסק תוך שניות כשהמספריים המבריקות היו מתקרבות אלי הייתי עוצם חזק חזק את העיניים. שמעתי אותו מדבר עם דורית על פוליטיקה וידעתי שהוא לא מסתכל, אז הייתי מנסה לכווץ את האזניים כמה שאפשר, שיהיו קטנות קטנות. כשהרגע המסוכן היה עובר בשלום, הייתי צונח בכיסא ומרגיש דגים קטנים נוגסים לי בקצה עמוד השדרה. "הבא בתור !" התספורת התקרבה אלי, הדייל ניסה לחייך חיוכים מתקתקים, אבל בלי שפתון זה לא היה אותו דבר. מגש מפלסטיק התקרב אלי ולא ידעתי מה לעשות. השכן שלי הוריד מגש מהמושב שלפניו ואני הסתבכתי עם הכפתור. המגש והתספורת התקרבו עוד ובדייל כנראה כבר הכיר את המבט בעיניים שלי, כי הוא שלח יד ארוכה ועזר לי. בחוץ כבר התחיל להחשיך והרגשתי שאני יכול שוב לשבת בנוח בלי המגש המסובך הזה שבהתחלה הגיע מסודר ועטוף וכל הדברים הקטנים הסתדרו להם אחד בתוך השני, ואח"כ כשהתחלתי לקלף את העטיפות, כל הצלוחיות התבלבלו לי, ופתאום המגש היה קטן מלהכיל והדברים לא מוצאים להם מקום. מאי שם דיבר אלינו קול, כאילו אלוהים יושב לו על הגג של המטוס והסביר בהמון שפות שעכשיו אנחנו עוברים מעל יוגוסלביה, אבל מהחלון ראיתי רק מרק מעופש, כמו זה שהיו מגישים בחדר האוכל ביום שישי בצהריים. פרסומות הופיעו על המסך ממול ואני התמתחתי על קצה הטוסיק לראות מה קורה שם. הצלחתי לראות רק שורות של מושבים והתעייפתי מהמאמצים. הכדור האדום והנוצץ התיישב לו בתוך הראש שלי ומילא את כל החור הריק. הכדור הלבן הגיע מאי שם, בריצה מהירה, להגיע לפגישה עם חברו האדום. מחקתי את התמונה. דני אמר לי לפני שנסעתי, לא לחשוב על המשחק, לא לתכנן זויות, "זה לא טוב", הוא אמר, "זה מכניס למתח ולא עוזר". חושך בחוץ, הנוסעים שקועים בסרט, ילד קטן בוכה בדמעות גדולות ואמא שלו צועקת עליו, בלחיים אדומות, שיפסיק לבכות. מגישים קפה ואני מבקש דווקא שוקו, עם הרבה חלב וסוכר. טעם טוב יש לשוקו, כמעט כמו זה שאמא היתה עושה לי בערב, לפני שהייתי הולך לבית ילדים, לישון. הילד עובר לצריחות רמות ואני מנסה לראות מה קורה שם. השוקו מתבלבל לי וחמש טיפות נושרות משפתי הכוס, מטפטפות על החולצה הלבנה. רצתי לשירותים לשטוף, אמא קנתה לי את הבגדים במיוחד לנסיעה. נסענו ביום חמסין לתל אביב, הסתכלנו על חלונות הראווה…
מחדשות הקיבוץ
טוב, בוא נראה מה חדש בקיבוץ. האמת שכבר כמה ימים לא הייתי, אבל באופן כללי, ראובן יצא ביום ראשון למילואים ואנדריאה נשארה בודדה וגלמודה, ושי ואנט חגגו ביום שישי יום נישואין על בקבוק יין וקינג'ין (אביגייל הכינה) מה עוד, מי מת? מי מת? אה כן, שפילה. אכלה רעל. זהו.
אני פה בבסיס, קצת שבורה, כי העבודה שלי היא סתם, ואין לי ממש חברים קרובים, יותר כאלה של שלום-שלום. אין לי כל כך דיבור עם האנשים, כאלה חנונים מרובעים, לא ייאומן. מייבשים לי את המוח. יש פה אחד או שניים בסדר, אחד מהם זה שי, שכולם קוראים לו צפוניק, בחור מרמת השרון, עשיר כמו אני לא יודעת מה, שמן כמו אני לא יודעת מה, בא עם הגולף לבסיס ובפנים יש לו קומפקט עם עשרות דיסקים, חמוד נורא. לא שאני מחפשת חתן, רק אנשים נורמלים. אבל אין מישהו שממש מעניין אותי, אז אני לא מתאמצת ויוצא להיות הרבה לבד. לא נורא.
help, I need somebody
not just anyone…
