התקלחתי.

הורדתי את כל הלכלוך של היומיים האחרונים. התקלחתי, וזאת היתה המקלחת שלי, וזאת הייתי אני כמו שאני. וכל המים שזרמו עזרו לי לראות את זה. והמקלחת שיש לי, שהיא כל כך טובה, היא בזכות ההורים שלי. קצת עובש פה ושם, אבל יש לה קירות לבנים וראי ממול, וזרם חזק של מים חמים חמים, כל מה שצריך. אז התקלחתי ושטפתי את היומיים המטורפים, שהתחילו בנסיעה לתל אביב, אני ואמא במאחורה של טנדר מהשדה. הם קפצו למסיבת יום הולדת בבבלי, שם כסף זה מילת המפתח, ובגדים זה הצופן הסודי, עברו דרך נסיעה מבולבלת עם אמא ואבא ברחובות תל אביב עם האוטו של אורן ונגמרו בנסיעה בקו 353 הגואל. ואני התקלחתי, והורדתי את האיפור, שטפתי את השיער והסתבנתי. לקחתי בגדים נקיים מהארון ותחתונים מהמגירה ןהרגשתי שוב אני. הרחתי את השיער והיה לו ריח של כלום. כמו שצריך, נקי נקי. בלי שמפו, בלי בשמים. ניערתי את השיער והבלט בטלויזיה התכסה טיפות. לפני שהתקלחתי, ראיתי את הבלט, והייתי בטוחה שזה בעצם מין מופע מין אלגנטי, כמעט זיון על הבמה. הטיפות הגדילו את הנקודה במסך ויכולתי לראות דרכן דברים קטנים. ראיתי את השלושה צבעים בפסים – אדום, כחול, וצהוב. את זה אבא הסביר לי פעם. הוא אמר שכל פעם שצריך צבע אז באותה נקודה שמים יותר מצבע אחד ופחות מהאחרים ואז יש צבע. למשל – ירוק. אם רוצים ירוק אז שמים הרבה כחול וצהוב ומעט מעט אדום. הכל באחוזים – תלוי בגוון שרוצים. זה הסבר יפה ועכשיו ראיתי אותו מקרוב. גם בלבן יש אדום צהוב וכחול. הם פשוט מאד בהירים.

וגם עברתי למחברת חדשה. הכל חדש ונקי אחרי שהתקלחתי. את הלכלוך השארתי מאחור. זאת מחברת נתלשת וכל דף כאן – מרחפת סכנה על ראשו. הוא יכול להתלש בכל רגע. בגלל זה הוא צריך להתאמץ להיות טוב. אפילו מצויין. הדפים פה כבר לא יכולים להסתמך בחמימות על אחוות האחים במחברת הקודמת. שם, אחד נתלש וטרראח… בסולידריות מדהימה שלושה דפים נתלשים אחריו. לא. לא. פה יש אחריות אישית. כל אחד לעצמו. צריך להתאמץ שיהיה מעניין, שיהיה ייחודי. הוא יכול להיות מצחיק, עצוב או אמיתי. הוא אפילו יכול להיות דף חלק. אבל בשום פנים ואופן הוא לא יהיה חסר טעם. במחברת החומה הרבה דפים הרשו לעצמם להיות את הפריבילגיה הזאת. הם התעצלו, הם מרחו, חלק היו לא אמיתיים וחלק היו סתם משעממים. הבינוניות הזאת צריכה להגמר מתישהוא. אז נכון שאחרי שהתקלחתי חזרתי לבדידות שלי. אבל זאת בדידות מזהירה. של ספרים, מיטה, סיגריות, טלויזיה, כתיבה, אוכל, מוסיקה. זה מה יש. וזה טוב.

יהודית

אז אחרי שקראתי את הספר הזה, עם העטיפה שהיא בערך אדומה, ומצויירות עליה כל מיני בנות, שכתבה אותו אחת בשם יהודית קציר, שיש לה שם של זקנה, כמו כל הנשים שמסופר עליהן בסופשבוע, איך הן עלו מפולין בעליה השניה, ייבשו ביצות ושתלו אקליפטוסים ועוד לא הבנתי בדיוק איך הם עשו את זה, והן גם עדרו במעדרים כבדים וגם ידעו לירות ברובים והסתירו תחמושת בתוך החזיות שלהן, שבטח הציצי שלהן תמיד היה נראה יותר גדול ממה שהוא באמת. אבל יהודית קציר היא צעירה בעצם והיא רק בת 24 ואולי ההורים שלה קצת התבלבלו כשהם נתנו לה את השם הזה לפני 24 שנים, או שהם רצו לשמור קצת נוסטלגיה. אז אחרי שקראתי את הספר שלה, חשבתי לעצמי, שגם אני רוצה לכתוב ככה, ושכל מילה יכולה להזכיר הרבה דברים, וישר אני כותבת את מה שהיא מזכירה לי, בלי לחשוב הרבה אם זה קשור ואם המשפטים יתחברו אי פעם במעגלים גדולים ועגולים. אבל יהודית, שאני מרשה לעצמי לקרוא לה יהודית, אפילו אם אני לא מכירה אותה, או שאולי היא תתעצבן אם היא תשמע את זה, כי תמיד אחרי שאני קוראת ספר, אני מרגישה קרובה קרובה למי שכתב אותו, כאילו הוא כתב את הספר במיוחד בשבילי, אפילו שזה לא מה שהוא התכוון. במיוחד אם הספר כתוב יפה, כמו שיהודית כותבת ואצלה המשפטים כן מצליחים להתחבר מתישהו, אחרי שהם זוחלים דרך ארוכה ומפותלת ופתאום הם מוצאים את עצמם תקועים בישבן של איזה משפט שהופיע מזמן בהתחלה וגם הוא חיפש לו איזה ישבן להתקע בו. היה אפילו סיפור אחד שקראתי, והרגשתי שהוא כמו מנגינה יפה, שהמילים הם הצלילים ולא היה לי חשוב אפילו שאני לא כל כך מבינה בני כמה היו שני הילדים שם, כי לפעמים, כשהם שיחקו בבלש פרטי והעוזרת שלו וניסו להרעיל את הדוד עם חרא של כלבים בתוך התה, הם נראו לי ממש ילדים קטנים, אבל כשהם שכבו ביחד, עשו אהבה, הם לא פיספסו כלום, כמו שני אנשים מנוסים, והגיל שלהם פתאום התבלבל לי, כי גם שדיים היו לה. רציתי לכתוב ליהודית שהיא כותבת כמו מוסיקה אבל חשבתי לי שבטח החבר הזה שלה שהוא בן 40 ומשהו ויש לו הוצאה לאור משלו, בטח הוא מביא לה את הדואר, ויום אחד – כשהמכתב שלי יחכה לו בנחת בתיבה, הוא יבוא ויוציא את הדואר, ויתלונן על כל החשבונות שמגיעים ואיך המדינה הזאת גונבת לאנשים הפשוטים את הכסף, וכמה קשה לחיות פה. והוא יעלה במדרגות ויכנס לדירה הלבנה שלהם, הוא ימצא אותה שוב במיטה, נחה מהדיכאון של אתמול, כי כל הסופרים הם בדיכאון רוב הזמן, והוא יתן לה את המכתבים שלה ונשיקה על המצח, ולא יגיד לה כלום, כדי לא להפריע לה להיות עם עצמה ולחשוב מחשבות דיכאון. והיא תפתח את המכתבים באנחה גדולה וכבדה, העפעפיים הכבדות ייפתחו לכדי חריץ דקיק, כדי שלשורות של הכתוב יהיה מקום להכנס, ושני השפיצים בצדדים של הפה יימשכו לכיוון הריצפה כאילו כוח הכובד החליט להטפל דווקא אליהם. מדי פעם ייצאו לה אנחות כאלה מהאמצע של הפה, שהתכוונו להיות מילים כמו "אולי" ו"שוב לבד" ו"לא מבינים אותי". וכשהיא תגיע למכתב שלי, הקטן והמתחבא, ותראה בין החריצים שלה את המילים "כתיבה" ו"מוסיקה" ו"יפה", הפה שלה יתחיל להתפתל ולהתעוות והשפיצים שבצדדים כבר לא יהיו כלפי מטה, אלא, אחד למעלה ואחד באלכסון, והמילים בסוף "רציתי שתדעי" ו "שלך, לילך" כבר לא יזכו להכנס בתורן לשני החריצים. אז מה שרציתי להגיד זה שגם אני רוצה לכתוב ככה, כי זה נחמד וקל, ולא כל כך אכפת לי אם זה לא יצא יפה או שהמשפטים שלי לא ימצאו להם ישבנים, ואני חושבת שמותר לי לכתוב ככה, אבל לא הייתי כל כך בטוחה, אז הלכתי לשאול את ליאת, כי היא קוראת הרבה ספרים, וממנה לקחתי את הספר הזה של יהודית, והיא גם לרוב אומרת "כן, כן" כשאני שואלת משהו. ליאת אמרה לי "כן,כן", אז זה לא בטוח שזה נכון. יהודית חייבת להודות שגם היא לא המציאה את זה, כי היא בטח קראה את הספר של אמיל אז'אר, על הילד הזה שכל החיים לפניו, והוא הולך ושם את הכסף שהוא הרוויח בתוך הצינור של הביוב, כי הוא חושב שזה לא בסדר איך שהוא השיג את הכסף, ואני כבר הספקתי לשכוח מה היה שם, אבל תמיד חשבתי שהוא אדיוט, כי הכסף הזה לא יגיע לאף אחד והוא יכול היה לתת אותו לאיזה קבצן עני, שבטוח היה שם ברחוב, וככה הוא היה מרגיש טוב שהוא עזר למישהו. את כל זה אמיל אז'אר כתב בסגנון הזה, שיהודית גנבה ממנו וקצת שיפצה ואני קצת גנבתי ממנה וקצת הרסתי. אבל לא אכפת לי.

"אז מה עשיתי ?"

איך כל דבר קטן יכול לשגע אותי. סתם משהו, כמו שרוני אמרה אתמול אמרה לי: " לא אני לא כועסת עליך" אבל כל הזמן עשתה לי פרצופים של חציל משומר מהצד, והתלחשה עם ענת, ככה בשקט בשקט, כמו שופט נכבד שמתייעץ עם התובע איזה עונש לתת לפושע ששדד זקנה ורצח אותה, ואני נאשמת מוכשרת, מפשפשת ברשימת המעשים הרעים ופליטות הפה לראות מה עשיתי רע. ככה לימדו אותי בבית, שאם כועסים עלי, אז אני לא בסדר, במיוחד אם הם מבוגרים, רצוי מורים ואם הם מפקדים בצבא אז אין בכלל מה לדבר.
"אמא, יש לי שבוע חופש" "לילך, מה עשית הפעם?" "אמא, הם נתנו לי, בצבא" "התחצפת? זרקו אותך מהצבא?" "אמא, מהצבא לא זורקים, קיבלתי שבוע חופש, כמו כולם. בצבא, עונש זה להשאר, לא ללכת" "אה, אז אל תעשי שטויות". לא התאפקתי ושאלתי ביראת כבוד של בית משפט "מה עשיתי הפעם?" ומבט אטום וקר חזר אלי כמו פגז של תותח מכבוד השופטת. זה היה כבר אחרי שחיטטתי בכל הכיסים, פשפשתי בכל הרשימות ולא הצלחתי למצוא שום מעשה רע שיעמיד אותי ככה בפינה, בעונש. כשהפניתי את הגב, התותח המשיך לרדוף אחרי כמו טיל מונחה ונזכרתי שאבא הסביר לי פעם שיש צוללות משוכללות כאלה ששולחות טיל טורפדו והוא ננעל על המטרה, רודף רודף עד שפוגע. והתותח שלי רדף אחרי ופגע לי ישר בצואר, שם הוא התפוצץ לאלפי כדורים שחדרו לי בבשר, ובמהירות עצומה התנגשו בדפנות של הבטן, הפנים, המוח.

סנוקר

הכדור האדום הרגיש את הדחיפה המיוחלת בגב והזדעזע לכיוון החור האפל שלו. מתלבט אם לקבל עליו את החוקים הנוקשים ולהעלם מהמשטח הירוק הנהדר עד סוף המשחק. אחר כך חשב לעשות איזה קונץ ולהתקע בקירות של החור כאילו הוא ייכנס אבל פתאום נזכר שהוא רק כדור ואין לו זכות להתלבטויות כאלה, קיבל עליו את הגזירה ונבלע בחור המחבק.