אבן
אבן כבדה, מכבידה, יושבת ומקשה על הנשימה.
אני עושה משהו מעניין – צוללת בים או שרה שיר, אבל האבן ישנה. רואה סרט – האבן נמצאת. קוראת ספר – האבן מיטשטשת מעט אך חוזרת להעיד על קיומה התמידי, ההכרחי. אם רק היה אפשר להתנער חזק, להפיל את האבן לכפות הרגליים ומשם לבעוט בה החוצה, אל השדה הפתוח, ושתלך להזדיין. נסיונות חוזרים ונישנים העידו שהדבר לא קל ונראה שאינו אפשרי כרגע, או שהרצון בתוכי אינו חזק מספיק. אני מסתכלת במראה ונבהלת. מחשבות כיצד לא להיראות כך עולות במוחי.
זו הבעיה במילים פשוטות. היא תופסת נפח עם השנים, היא גדלה ומתפזרת כמו שמש זורחת. ללמוד היסטוריה זה קל, אבל איך לומדים לאהוב את עצמך. איפה לומדים את זה? האם יש שיטה ביתית? את כל העבודה השחורה עשיתי לבד. אני יודעת לאן אני חותרת, הגדרתי מטרות.
רוזה? את באמת רוצה לעזור לי? למה את יושבת מולי ושולפת לי את המשפטים העקרים שלמדת בספרי הפסיכולוגיה שלך ולא מקשיבה. את אומרת שהאהבה שלי היא לא אמיתית אלא צורך בקיר להתנגש בו, במשהו שימלא אותי מבפנים. האם את צודקת? אולי…
את תמי הייתי צריכה עכשיו, אבל היא ביוון. טוב לך תמי? את מאושרת? דאגת לנו כל כך הרבה, ומה איתך? מי עוזר לך כשקשה. הייתי מוכנה לעשות את זה אם היו לי הנסיון והכלים הדרושים.
ההתחלה היתה קשה, עכשיו זה זורם. מן צורך חזק לעשות משהו. כל פעם קפיצה לכיוון אחר. הרבה מרץ, פחד להתבזבז, להפסיד דברים.
תמונות
פתאום קופצת בראש תמונה של ג'ונגל, כפר, דגים, פירות, קופים. חמש דקות לשבת, לתת לזה להירגע ולעבור לתמונה הבאה. הפעם זה משהו ספורטיבי. אני עם בגדי צוללן, צוללת במעמקים, מתגברת על הקלאוסטרופוביה ורואה דגים מהממים. טוב לעבור לתמונה הזו, להירגע.
אולי פעם זה יבוא. החלומות האלה רבים מדי, אי אפשר להספיק הכל. הרשימה ארוכה ואין אפילו התקרבות להתחלה. הכל נדחה לאח"כ. זה יגיע ? האמנם?
צניחה, צלילה, סקי מים, טיול בספינה, ג'ונגל, איים, הודו, לימודי ספרות, קורס בתיאטרון, לימודים, דייג, ריקוד… אלו רק חלק מהתמונות שעולות לי ויש עוד… טיסה לחלל, גלישת גלים… אין סוף.
האמת היא שזו הרגשה של ביטחון כשיש מטרות, שאיפות, כיוון. אבל כשאין מוטיבציה לעשות משהו, שום דבר לא יעזור. בכל זאת – בטחון. אם תהיה מוטיבציה, הכל מוכן וצריך רק להשקיע אותה, לבחור! הגעתי לבעיה הקשה מכולן. לבחור!
ללכת בדרך אחת ולהשתחרר מהדיסוננס (מלה כזו לומדים מספר פסיכולוגיה בד"כ) , כלומר, לא לחשוב מה אני מפסידה בדרך השנייה. איך עושים את זה?
צריך מתגברים על הפחד מפני הכשלון בדרך שנבחר להלך בה.
יום שבת בצהריים
כבדות, עייפות, הכל עומד על מקומו וכך גם אני. אין את המרץ לעשות…לעשות… אולי נלך להרביץ סיגריה בחדר של עופר שהיה שלי פעם, מזמן. למה אני מדברת בלשון רבים? אולי זה בגלל שאני בעצם שניים. ככה אני מרגישה לפעמים בתחושה כל כך חזקה שמפחידה אותי. שתי לילכיות. אחת חזקה, חושבת, מתנשאת, טובה, טובה בעיקר בלהגיד ללילך הרגשנית, המדוכאת, המושפלת, האפופה – מה היא צריכה לעשות, מה להרגיש, מה טוב ומה רע. לילך הראשונה היא השכל. לילך השניה היא הלב. אבל ההרמוניה בינהן היא נדירה. רוב הזמן הן רבות ומקשות על החיים.
וקצת פלסף
בהשפעת הרגשות והשאיפות המחשבות הופכות למעוותות, בנסיון נואש לשרת את המטרות של הרגש. הרצון העצום שמשהו יתגשם מביא את השכל לערוך ספקולציות ותאוריות שאין להן כל בסיס והשכל יודע שהוא מנסה לסדר את עצמו. לעומת זאת, הרגשות לא נכנעים לשכל.
להפך, תופסים תאוצה בכיוון ההפוך. מעין "דווקא" שעושים נערים כדי לערער את הממסד. הנערים הם הרגשות, דברים חדשים, תוססים ורעננים. הממסד הוא השכל הישר, קול ההגיון. בתוכי השכל מטיף מוסר, ממציא תזות ועושה טיפול כמיטב יכולתו כדי "לרפא" את הרגשות הסוררים מנטייתם החולנית, משאיפות שאין להן סיכוי.
אולם, כאילו בכוונה, הדבר מוסיף תאוצה לרגשות. הן מתחזקות והופכות להיות אובססיביות, משתלטות. האהבה שלי משתלטת עלי, משאירה אותי עם תחושה שבלעדיה אין לי טעם ולכן קיומה הוא כאבן כבדה בגרון, שמדי פעם זזה קצת הצידה כדי שאוכל לנשום. אבן כבדה – אבל ממלאת, הכרחית. היא נותנת לי את המילוי הדרוש והכובד החיוני להשאר פה.
אני כל כך רזה, מכל משב רוח הכי עדין אני יכולה לעוף…
עדיין אותה שבת, ערב
מרץ חזק, הרבה חיים. מזמן לא הרגשתי ככה. אני בעננים. שום סיבה מיוחדת, וזה מעניין. יש לי התלבטות קשה בקשר לשחר. האם לשבור את הקרח? שוב, הפחד מהכישלון. אולי זה לא ילך… אולי הוא לא ירצה… הקרח לא יימס… ספקולציות הרבה.
חיפשתי את רוזה כדי שתייעץ לי אבל היא יצאה. איזה חוסר אונים. אין ברירה, זו צריכה להיות החלטה עצמית. שחר חוזר לישראל בחודש הבא! קשה לי עדיין לקלוט את זה. יש למה לצפות וזה טוב. מעניין איך הוא יגיב אלי – השתניתי הרבה. זה עושה טוב על הלב.
עדיין אותה שבת , לילה
לפני השינה. דברנו. הקרח נשבר, נמס לאיטו.
הוא אמר שאני כופה את עצמי בכך שאני מוכנה לעשות רק מה שבא לי באותו רגע. יש בזה מן האמת, במיוחד במה שהיה ביננו. אבל זה מעציב אותי שהוא לא יכול להשתחרר מזה בעוד שאני מנסה לקחת את זה לתשומת הלב, לשנות ולהשתפר. אני חייבת ללמוד להתרחק מאנשים כשרע לי כדי לא לפגוע בהם לעולם. לעמוד בהתחייבויות והבטחות, כדי לא לאכזב. לשבור תדמית של אדם שאי אפשר לסמוך עליו. זה יקח זמן, אני מודעת לטעויות שלי.
אלוהים, תן לי את הכוח לראות את הטוב שבי גם כשנדמה שאחרים טובים ממני בהרבה.
אני טועה כשאני מבקשת מאלוהים. אני צריכה לעשות את זה למען עצמי.
האם אי פעם שחר ימצא מלה טובה להגיד לי? אולי אני באמת כזאת אפס?
מישהו, תן לי כוח.
אם אין אני לי מי לי… את זה אמרו חכמים ממני