בים

דגתי שלושה דגים ולמדתי לתפוס גלים. איזה שגעון! אי אפשר להסביר במילים.

יום רביעי , ערב

מחר אמורים להתחיל ללמוד, אבל יש שביתה ולא לומדים. איזה הרגשה מוזרה. כאילו חיכיתי לרגע שמתחילים ללמוד. אפילו קצת אכזבה שיש שביתה. כמו ילדה קטנה בכיתה ב' שרוצה לחזור לספסל הלימודים. כאילו שאני הולכת לכייף השנה ולא לקרוע ת'תחת. פשוט חשבתי שהלימודים יסדרו לי קצת את החיים.

שוב זה קרה לי.

ההבנה הפתאומית, ההארה של דבר חשוב. כמו אז, באותו יום על הסקטים.
הפעם זה קורה בחדר של שחר. ישבתי והרגשתי לא בנוח, כאליו אני במבחן, מנסה למצוא חן. ואז פתאום, קליק ! ההבנה שקשה להסביר אותה במילים, שאין חשיבות לאיך שאני מתנהגת, אני לא במבחן ואנחנו פשוט יכולים להיות סתם ידידים. זה לא סתם. זה המון. אז הרגשתי מן שלווה להתנהג בחופשיות, לצאת מהרגשת המבחן. זה היה חלומי. השאלה היא האם ההבנה הזו תשאר או שהמתיחות תחזור אלי. את זה קשה לדעת, צריך לנסות.

ספטמבר 1988
יום ראשון בלילה , לפני שינה

תחילת הלימודים. לימודים. איזה שממה. נכנסת למסדרון הארוך של השגרה.
בתחילתו אור: החופש הגדול שבאמת היה חופש וגם גדול. למדתי בו המון על עצמי ונהניתי מרגעים ותחושות כמו שמעולם לא ידעתי. מסדרון ארוך: הלימודים. מסדרון זה חשוך וצר, הולכת בין הטיפות, בין החובות העבודות. התחלתי ללמוד מחול קלאסי. אכזבה. בניתי על זה תקוות גדולות והתאכזבתי. אולי בכלל זאת ההרגשה שהיא רק חלק מהצבע האפור שצבעתי את הכל? בסוף המסדרון: חור שחור. כלום. אפילה. מה יהיה אני מפחדת.
אמא, תני לי יד. שיר נפלא של פיטר גבריאל וקייט בוש. כשאני עם החברה, שממון, תחושת בזבוז זמן נוראית וחוסר תכלית. לא אלך יותר לשם. לא רוצה יותר לשבת בלי מעשה עם אנשים שנגמר לי מה לדבר איתם. נגמרה ההתרפסות. אני עושה עכשיו מה שמתאים לי ושכולם יתפוצצו.

ישנה
אוכלת
מביטה בטלויזיה
מתעמלת
כותבת
מציירת
חולמת
מפנטזת

תמי, יש לי בקשה, את התקווה שלי, אל תזלזלי בבקשה שלי. אני בהיסטריה. זהו!

יום שלישי , צהריים. אני במיטה.

איזה יום זוועה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חוסר בטחון מוחלט. יש רגעים שאני במן היסטריה "מה לעשות עכשיו?". לא רואה מה קורה סביבי. קרה לי בבלט, קרה לי היום בשיעור אנגלית ואצל רוזה. איזה פחד. אף פעם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים. רוזה אמרה לי היום שאני צריכה פחות לחשוב על העתיד, מה יהיה וכו' ופחות לחשוב על התנהגות ובכלל, אלא פשוט להנות מהדברים, עכשיו זה בגיל. השיחה דכאה אותי. את אולי צודקת, רוזה, אבל אני כבר מקרה אבוד.

אין לי רגשות, כך טוענים כולם. בא לי להקיא. אולי פשוט ללכת "על החיים ועל המוות". לא אכפת מכלום, כשנגיע לגשר נעבור אותו. לא לפחד מכשלונות. קל לדבר, אבל הגיע הזמן לעשות. אפשר לחשוב על זה כך: "מי יודע, אולי מחר אני אמות?". אז די לחשוב ולתכנן, צריך לעשות מה בראש. לישון לדוגמא…

יום חמישי , לילה מאוחר

יומיים קשים ועכשיו הפוגה. ירד המתח. לא נרדפת, לא מפוחדת עוד. החלטתי – יוצאת מזה עכשיו! הכל עניין של החלטה. אמרתי, לא אכפת לי מכלום, מאף אחד. נעופף מעל ונחכה לראות מה יוליד יום. תמי אמרה לי בטלפון את אותם דברים. למה אני צריכה לסבול? רק להרים אליה טלפון והיא בכמה מילים תעודד.

יום שבת בלילה

מזמן לא צחקתי כזה צחוק כמו שצחקתי היום! משוחרר, טפשי, רק שלי. שמה זין על כולם. הרגשתי אי נוחות משחר, שמתייחס בקרירות איומה, אפילו בזלזול. תגיד לי, מי אתה חושב שאתה? אלוהים? אתה טועה! אז למה לעזעזל אתה מצליח להטעות גם אותי? אתה כמו כולם, ואם זה לא כדי לשכנע אותך אז זה בטח בשביל לשכנע אותי.

יש לי דחף לנסוע למקום פראי ולחיות שם קצת. אולי לדרום אפריקה.

פוגל ואני דמיינו שנוסעים במכונית, עם פנטומימה והכל…

יום שלישי , לילה

רציתי לכתוב משהו ושכחתי. זה מרגיז.
בקיבוץ, אנשים מסתובבים עם תוויות. יש לכל אחד סטריאוטיפ מסויים שאי אפשר לברוח ממנו. אחד הוא הבדרן, שני הוא הרציני, שלישי הוא העצלן. אני, כנראה, הרצינית, החכמה, הלא נחמדה. לא רוצה לחיות עם אנשים שלא בחרתי לחיות אתם. בעיר, המשפחה שלך מקבלת אותך כמו שאתה, החבר אוהב אותך בזכות עצמך והחברים שלך, הם האנשים שבחרת. זה מה שאני רוצה.
החורף מגיע, דופק לי על הדלת. מנסה להכנס. רוח קרירה מתחילה לנשוב, העצים יוצאים משלוות הקיץ ואני נכנסת לתרדמת החורף שלי, לעצבות החורף שלי. (תמיד באופוזיציה)

יום חמישי , לילה

מתפנקת.
החורף מגיע לו. ואני מתפנקת, מנוזלת, לא יוצאת מהבית. כייף. חושבת, מה יהיה בצבא? שאני אראה שם כמו ילדה בכיתה ט' וכולם יסתכלו עלי ככה…פה עקום! מה'כפת לי! שילכו.. נראה את הפרות האלה בגיל 30 …קצת גובה ושומן לא היו מזיקים לי… אבל זה מה יש, ועם זה ננצח, וחיים רק פעם אחת, אכול ושתה כי מחר נמות וכו' וכו' כל הבולשיט הזה.
בשעור היסטוריה היה סרט על אפריקה והיום ראיתי סרט על דובים.
איך אני כבר מתה לנסוע. אני רוצה לאפריקה ולאיים הקאריביים.
לשבת בנהר הירוק ולדוג דג.

יום שני , לילה

לא כתבתי מזמן. טוב לי היום. לא אכפת לי מכלום, מה שחר חושב עלי, איך חושבים עלי ובכלל. אני זה אני וככה זה יישאר, ומי שלא רוצה – יוצא! בבלט שגעון, השתחררתי מהמתח ומהפחדים. התחלתי לצייר דמויות והולך די טוב. אשלח לבילי שלי דף עם ציורים. אני צריכה פיפי אבל אמא ישנה ואני לא רוצה להפריע לה. נתאפק. לילך, מה יהיה איתך? מתוסבכת. צאי מזה! חיים רק פעם אחת. אז למה לסבול בכוונה? למה? תהני מהרגעים המאושרים. תעשי אותם מאושרים. אמרתי היום לתמי שמדאיג אותי שבנים לא נמשכים אלי, לא מתחילים איתי. היא אמרה שהם בגיל הזה לא מסוגלים להתמודד עם הכח שלי. אולי. מחר יום כיפור. חופש. אחרים סובלים וצמים. מצטערים על מעשיהם הרעים ואנחנו עושים חיים ויש לנו חופש. יוהווו..! שכחתי היום ללכת לרוזה, איך יכולתי? ראש כרוב שכמוני.
אבא אומר: את כותבת ביומן ולא מסתכלת מה כתוב בו. טומטום מתוק שלי..

ליל יום כיפור

העט מפיל צל עדין על הנייר. המילים שנכתבות כאילו זורמות מהעט ונשפכות. קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו. קצת מוזר לראות סגנון כל כך מסוגנן וסנובי בהתחלה ועכשיו מילים, הרגשות, בלי יומרות, בלי מריחה. כמה רעיונות שכתבתי נותנים כח, אבל באופן כללי, הקטעים שכתובים מאבדים מהמשמעות שלהם. יש להם מטען אמיתי רק ברגע שהם נכתבים לפרוק. אח"כ זה הופך לכתמי צבע על הנייר עם כמה רעיונות נחמדים וזהו. לשחר יש סגנון כתיבה מדהים. אי אפשר בכלל לדבר איתו. אנחנו כמו מים ושמן. לא מתערבבים. השמן תמיד יצוף על המים. לא מעניין יותר לדבר איתו. השיחה לא זורמת, וישנה הרגשה כאילו זה מבחן, בודקת את המילים שיוצאות מתוכי, חושבת איך הוא יגיב. לא רוצה, לא מתאים לי.

יום שישי , לילה

קצת בלאגן בראש בגלל כל הדברים שצריך לעשות ולהספיק, כאילו רודפים אחרי איזה רכבת שלא עוצרת לעולם. שלוש פעמים בשבוע אני רוקדת. בלט קלאסי, מודרני וג'אז. מוסיף קצת צבע לחיים, מהירות, זרימה. אני נזכרת שפעם שיחקתי הוקי והיה חלומי. לא הערכתי את זה אז. אני חייבת לצאת מהבית, לעבור לחדר החדש עם בילי. זה כמו בבית סוהר – אין חופש. אבל אין לי את הכח לארגן את הכל, להשקיע בדבר כל כך סידורי ואירגוני.
שחר ואני התקרבנו קצת, אנחנו מדברים כאילו כלום לא קרה, אבל אני לא שוכחת. לעולם לא אסלח. תמיד יישאר משקע כבד שיפריד ביננו.
מחר אני נוסעת לתמי ואיתה להופעה של ג'ון ארמטריידינג. משהו מפריע לי ואני לא יודעת מה, בלאגן בראש, משהו חסר, מבולבל. אני רוצה שיהיה לי כבר חדר מסודר משלי, וטייפ וקסטות ושולחן כתיבה וקומקום לקפה. אבל כמה צריך להתרוצץ בשביל זה. אני עצלנית נוראה.

*

כתבתי שיר

יש לי שד בתוך זכוכית סגורה
שלפעמים לובש, פושט, תופס צורה.
ברגע המתאים
בעת של רגיעה
המסך עולה
וכך מתוך האפילה
צללים
צבעים
אורות
צורות
פחד לובש פחד
שמחה מנופחת
לא יודעת להסביר
אמת בלי מנוחה

גם לך, שדון קטן בתוך בקבוק
לא בחוץ אלא בפנים
השד שלך דחוק
אני אדע, אך לא אבין
אילו ריחות
צורות
צבעים
תופס השד שלך
ברגע של אמת
בלי מבוכה

אוקטובר 1988
יום שבת , לילה

אחרי ההופעה של "מאמי". היה מצמרר. אני משתחררת לאיטי משחר ומוצאת לי עניינים אחרים.
בא לי קצת על יאיר, חלמתי עליו בלילה. אני רוצה ללמוד על חלומות, כדי לדעת לנתח את שלי ולהכיר את האמת שלי בם.

הייתי באפעל בסמינר מטפלות. זבל אמיתי. היה שם פסיכולוג שדבר על ילדים עם בעיות, דכאונות, תסכולים. ואני חשבתי לי, למה כל העצב הזה בעולם? מה הטעם לחיות אם הכל כל כך עצוב? ואני חושבת לי: אפשר לשמוח, להנות, להשתחרר, לעוף מעל הכל. גם אם קצת רע לפעמים, אז מה? אפשר להנות גם מרחמים עצמיים. גם זו דרך. אבל, קיבינימט! החיים קצרים כל כך. התאוריות על חיים שלפני, חיים שאחרי, נראות לי כל כך קלושות ורחוקות. ואני לא מתכוונת לשאול הרבה שאלות, לא! לא לבזבז את הזמן, לא לסבול! לא להתייסר! מי שלא נהנה, סתם פרייאר אחד גדול. מי שסובל כרוני, כדאי שיתאבד, ומייד! הפכו את הסבל והכאב לליריקה את ההנאה והשמחה לשמאלץ ותמימות . כוס אוחתוק! אני רוצה שמאלץ!!! אני כועסת עכשיו! אולי אני תמימה, אבל אני מתכוונת להנות ולשמוח, לשים זין ולא לסבול. אלוהים, לא יזיק לי אם תוריד לי איזה .I.Q אחד או שניים. אני חושבת יותר מדי. מצידי אתם יכולים לבכות, לסבול, להתייאש ולהתאכזב. זו בעיה שלכם. אני לא רוצה לחיות ככה, אני מתכוונת לנצל את המעט הזה כדי להנות.

הערה למציצן:
אם הצצת ביומן הזה ובדף הנוכחי, אתה ודאי נרעש. אתה יכול להירגע. אני נשארת כאן.

יום שלישי , לילה

" אשרי האיש, ורק אותו האיש, שיוכל לכנות את היום כיומו שלו
ואשר ממצודת בטחונו האישי יוכל לקרוא:
המחר: עשה ככל העולה על רוחך, כי כבר חייתי היום הזה."
(הורץ, משורר רומאי)

ברכת שלום לשחר

"שיר על היום הזה
כי הוא החיים, תמצית התמציתיות של החיים,
על פני מסילתו הקצרה מפוזרות כל האמיתות וכל הממשויות של הוויתך.
ברכת הצמיחה
פאר הפעולה
זוהר ההישג
כי יום אתמול חלף ואיננו
והמחר אינו אלא חזון
ואילו היום הזה , אם תחייהו בנחת
יהפוך את יום אתמול לחלום אושר
וכל יום מחר לחזון תקווה
ועל כן שית לבך אל היום הזה.
וזוהי ברכתי לשחר העולה".

(קאלידאסה, מחבר חזיונות הודי)