ספטמבר 1988
יום שלישי , לילה

מאוחר. מוזר.

אני לא יודעת, משהו מוזר אצלי, אני שקטה, אבל לא יודעת מה הולך סביבי. השיער שלי פזור. מוזר מאד. החיים מבולבלים. צפה. אני מרגישה מן ערפל אופף, כאילו אני בתוך בועה צבעונית מעופפת באויר, מסתובבת, מתנודדת. פעם אני אתנדב לאיזה מוסד קשישים או ילדים מפגרים.

אבא ואמא נוסעים!

מה אני אעשה בלעדיהם?
אני צריכה אותם כמו לחם ומים.
מי יגיד לי שהוא אוהב אותי?
מי יגיד לי שאני יפה?
מי יסלח לי על הכל?
ולא יתרגש מהצעקות שלי?
מי יגיד לי שהוא אוהב אותי?
את מי אני אוהב?
אני מפחדת.

פילצופים!

מאח"כ אני אכתוב הכל מה שעולה בראש שלי בלי צנזורה ובלי יפיופים!

יום שישי בלילה!

מה דפוק בי?

גמרתי עם רוזה. שלום על ישראל. נסתדר גם בלעדיה, היא כבר לא הבינה אותי יותר.

אני ויאיר. חשבתי שהוא מרגיש אלי משהו מסויים, לא אהבה, אבל משהו מושך מיוחד רק אלי. מתברר, שהוא מתייחס אלי כמו אל כל אחת.
אלוהים, אני רוצה שמישהו יאהב אותי על באמת. בלי בולשיט. רק אותי. נראה לי שזה לא יקרה. למה אף אחד לא רוצה אותי? מה, אני כל כך דפוקה? מה לא בסדר איתי? מה כל כך לא מושך בי? שאלות שאף אחד לא יענה לי , כי אין לי אומץ לשאול ויותר מזה, בכל הכנות אין לי אומץ לשמוע את התשובות. מה זה יעזור? הרי מה שקבוע במילא אי אפשר לשנות, כמו החזה הקטן והגובה. ודברים באופי ובהתנהגות. אני לא אשתנה בשביל שמישהו יאהב אותי , כי קודם זאת צריכה להיות אני האמיתית. אם אני אזייף ומישהו יתאהב בי, בוא נגיד, כי שיחקתי ביישנית טובת לב. אז מה הרווחתי? הבחור לא התאהב בי אלי בדמות ששיחקתי אותה. ואם אני ארצה אותו, אני אצטרך להמשיך לזייף וכל האנרגיה תלך לי על זה ואני אשנא את עצמי. כל הגועל נפש הזה לא שווה כלום. הסבל לא שווה, בשביל למשוך איזה סתום.
זהו זה, אני – אני ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לארוז ולהתחפף.

ההורים שלי אוהבים אותי
תמי אוהבת אותי
ליבי אוהבת אותי
ואני אוהבת אותי!

*

ינואר 1989
יום שבת , ערב

עברו כבר שלושה חודשים מאז כתבתי. מוזר לחזור לעט ולנייר, לשמש הורודה בראשית הדף, והקישוטים מסביב. חוזרים הביתה.

יאיר,

אני חושבת שאני הולכת ומתאהבת בך. מה אתה אומר? כדאי לי? נראה לי שזה הסתכנות רצינית. אני מוכנה לתת מעצמי בשביל לקבל ממך. אבל תהיה בטוח, אני לא אחזור לעולם על הטעות שכבר עשיתי. לא אתן שיתייחסו אלי כבובת שעשועים (במילים יפות). ידפקו ויזרקו. זה קרה לי. וזה כאב, כאב מאד. הפצע לא נרפא, ואולי זה טוב שזה כך. לומדים מהניסיון, והניסיון, לרוב כואב. לא היית פה בסופשבוע. התגעגעתי אליך. משום מה, חשבתי לעצמי שעדיף ככה, כשאתה רחוק, כי כשאתה קרוב רק אכזבות יוצאות לי מזה. אני יודעת שאתה בסביבה וזה עושה לי תקוות, אולי תופיע, אולי אני אפגוש אותך במקרה. כשהטלפון מצלצל בבית אני חושבת: אולי זה אתה? אבל לא. בפירוש לא. אתה לא מתעניין ולא בא ולא מתקרב. רק כשבמקרה אתה פוגש אותי איפה שהוא, אתה מגלה סימני שמחה ומתעניין. אני שוב חוזרת על הטעות שעשיתי עם ה"הוא", אני מרגישה שאני נופלת בפח ולא מצליחה לאחוז בידיות כדי לא ליפול. אז מה יקרה? הסיפור יחזור על עצמו, החיים שלי יהפכו לגיהנום עד להתאהבות הבאה? לא! אסור שזה יקרה. לא אתן לזה לקרות. אנחנו נהיה ידידים וזהו. חובה שזה יהיה כך, אלא אם כן תרצה יותר מזה, ותלחם למען משהו מעבר.

תמי,

אמרת שתתקשרי ולא התקשרת. אבל אני לא כועסת, אני רק קצת רוצה שתעשי את זה היום. בא לי לדבר איתך אבל אני לא רוצה להפריע לך באיזו שיחת טלפון תקועה ולא במקום. אני מרגישה שטוב לך, הבנתי את זה בשיחת טלפון שלשום, ומלבד זאת ידעתי שזה הפיתרון הנכון בשבילך, עוד לפני שאת ידעת זה, היית מאמינה? העיקר שטוב לך ושאת נשארת פה, אולי בכל זאת יש אלוהים. מה זאת אומרת, בטוח שיש אלוהים. חייב להיות, אם אין אז מה הטעם? למה אני מתפללת כל הזמן? חייב להיות.

יאיר,

אתמול בערב, בערב ט"ו בשבט, שאלתי את אבא שלי: איזה מן אדם זה לאו? אבא שלי ענה שהוא אדם מתוסכל, עברה עליו מחלה קשה. לא ידעתי את זה. אני מבינה עכשיו שקשה לך נורא, גם אמא שלך חולה והחיים נפלו עליך קשה. לי אף פעם לא היה דבר כזה, ולך יש, כפול שניים.
אלוהים! אני אוהבת אותך ואני מתה להבין אותך. תפתח אלי.

שחר,

אתה יודע שעוד לא הלכת לי לגמרי לאיבוד? אני עדיין שומרת פינה חמה בלב בשבילך, לזכר הימים הטובים. אתה בן אדם מיוחד במינו, רק תרד מהעץ שלך, אתה לא מעל. אולי פעם עוד נוכל לשבת ולדבר, אולי אתה תבקש סליחה. לא, הגזמתי, זאת היתה בקשה מוגזמת. נכון? האמת היא שיכולתי למנוע את זה, לו רציתי, כנראה שלא רציתי להמנע, ואני אשמה לא פחות, אולי יותר.

מרגו,

אני משוגעת עליך, אבל מה יהיה איתך? מה אני אעשה איתך כשאני אסע לגרמניה? ועוד יותר גרוע, מה יהיה כשאני אלך לצבא? מישהו ירצה אותך בכלל? אם הייתי יכולה, הייתי מכניסה אותך לתיק ולוקחת איתי לכל מקום. אל תדאגי, אני אמצא לך בית טוב.
מקווה, מרגו, ותפסיקי לעשות פיפי על הדברים של אורה.

יאיר,

באת אלי לחדר ואני השתגעתי משמחה מבפנים. אולי לא הרגשת את זה, כי אחרי כמה דקות הלכת. שאלתי אותך אם עשיתי משהו לא בסדר ואתה לא ענית, פשוט הלכת. מה קרה? שעממתי אותך? אכזבתי אותך? אני משתגעת כי אתה לא מדבר איתי. לא אומר לי כלום. חשבתי שאתה קצת מדוכא, אבל לא רציתי ללחוץ ולחקור. כנראה אין בי את הרגישות להבין אותך, אבל נראה לי שגם אתה לא מבין אותי. זה פוגע עד מוות כשאתה הולך פתאום בלי להגיד אף מלה, זה משגע אותי. אנחנו לא מתאימים. אני לא יודעת מה אתה מחפש בחבר שלך, אני מחפשת מישהו שאפשר לדבר איתו ולצחוק איתו ולבכות איתו.

יום ראשון בלילה

יאיר,

באתי לחדר של עופר והיית שם. איך זה שאני מרגישה איפה אתה נמצא? כנראה שאני רוצה למצוא אותך. אבול אסור לי לחפש, זה כמו לחפש צרות. לא התלהבת ממני יתר על המידה, אבל משום מה יש לי הרגשה שאתה מקנא במי שנמצא איתי והכי במרגו. הודית בזה בעצמך כששאלתי למה ברחת אתמול כמו חרדון. ענית שזה בגלל ששחקתי עם מרגו כל הזמן. מי היה מאמין? לקנא בכלב!
זה אבסורד! אני יודעת, אני מפרשת את המילים שלך לטובתי ולא באובייקטיביות, אבל ככה זה אצל כולנו, לא? אח"כ אמרתי שאני הולכת לפנק את מרגו. זה היה בכוונה. שתקנא! דברנו על זה קצת, כל אחד תרם את הציניות שלו, בסוף אמרת שגם אם היית מבקש, ל א הייתי מפנקת אותך כמו את מרגו שלי. אמרתי: זה בגלל שאתה לא אוהב אותי כמו שמרגו אוהבת. תודה בזה. אפילו מרגו יכולה להעיד. כי מרגו אוהבת אותי גם כשאני צועקת, וגם כשאני מתעצבנת, כי היא יודעת שזה יעבור ותוך שניות אני כבר אנשק ואלטף אותה והכל יהיה בסדר. מוזר, איך שכלבים חכמים ממני וממך. ולמרות הכל, אם הייתי צריכה לבחור, בינך לבין מרגו, אז מרגו היתה צריכה לחפש לה מישהו אחר…

יום שבת בלילה , אחרי הסרט "אבי ואני"

יאיר,

כשהייתי בסוף שבוע בתל אביב לא התגעגעתי אליך. לא אהבתי אותך. עכשיו קצת מתגעגעת. אל תעלב. אין לי עוד מה להגיד לך, מלבד שהיה מקסים להיות איתך ביום חמישי, היית עדין, היית חמוד.

מרגו,

גם אליך לא התגעגעתי. היו לי מחשבות רעות עליך, רציתי להפטר ממך, ככה פשוט… אבל כשראיתי אותך הלב התמלא מחדש. המצברים של אהבה אליך התמלאו אצלי. וכשנפלת לי מהידיים ישר על הראש הקטן והטיפש שלך, כאב לי כל כך. כאב לי הראש והלב. אז איך אני יכולה להגיד שנמאס לי ממך, כשהלב נמס לי כשאת משתוללת? שמת לב שהמלה "לב" חוזרת על עצמה מליון פעם? נשמע טפשי, אבל את מבינה.
אלוהים,

איזה יום חרה היה לי היום. בעצם הכל התחיל נהדר עם תמי ואורן ואורנה. כשחזרתי הביתה נעשה לי רע. שונאת את יום השבת, ותסלח לי, אלוהים, אם אני מחללת את היום הקדוש שלך. יום שבת הוא פשוט לא היום החזק שלי. דכאון כבד יורד עלי הערב… רשת ג' ברקע, לא נורא, אפילו נסבל. כל הסנובים שומעים רק גלי צה"ל וגם אני כלולה. אבל ככה בשקט, בשקט, כשאף אחד לא שומע ויש בירבורים בגל"צ על כלכלה ושטויות אחרות, אני מסובבת את הכפתור לרשת ג', יורדת אל העם, ונהנית… לילה טוב.

(אני הולכת לשרוף את החלק הראשון של היומן, הוא אידיוטי)

פברואר 1989

יום שבת בצהריים. שמש בחוץ ואני נקייה

יאיר,

הקטע הזה לא ימצא חן בעיניך, ובגלל זה אתה גם לא תקרא אותו. אתמול באת אלי, רציתי לדבר איתך, שאלתי על המקרה בסילבסטר. (זוכר? כשבאת אלי שיכור, רצית זיון ולא קיבלת…) אז למה אמרת שאתה לא זוכר? למה לא רצית לדבר על זה? אני יכולה להבין שזה הביך אותך, אבל לא חשבת לרגע כמה נפגעתי? שאלתי אותך אם כל הקשר ביננו היה בשביל זיון ואמרת "לא יודע"?! מה קרה? לא היה נעים לך להגיד – "כן"? טוב , נעזוב את זה. זה היה מזמן וחבל לעורר את המתים. דבר אחד אני מוכרחה להגיד לך. בחיים שלי לא הייתי עם מישהו והרגשתי כל כך בודדה. ל ב ד !!!
תודה, לא מזיז לך מה אני מרגישה או חושבת, אתה רוצה את הגוף. ילד, תקנה בובה, תלך לזונה. חלאס גסויות, פשוט העצבים עלו לי לראש, אין עם מי לדבר חוץ ממרגו והקירות.

יום שישי מוקדם בבוקר

אחרי טיול שנתי משגע והחתונה המדליקה של אורן וארנה. לא מצליחה לישון.

יאיר,

הרבה דברים עברו עלינו. אמרת שאתה אוהב אותי ואני בעננים. אני אוהבת אותך כל כך. אתמול נכנסת לדכאון ואמרת: " מקווה לא לעשות כותרות בעיתונים". זה מפחיד, זה אכזרי לשחק ככה. מתאבד צעיר שכמוך.

מרגו,

איך התגעגעתי אליך בטיול, זה לא ייאמן. שבוע בלעדייך היה ממש דכאון. בטיול הסתובב איזה חתול ג'ינג'י אידיוט. קראתי לו והוא הסתובב אחרי לכל מקום. ליטפתי אותו רק בשביל להזכר בך. אבל אין מה להשוות, הוא היה גם קריץ, גם חתול וגם ג'ינג'י. איכס. את כזאת יפה עכשיו, עם הסרט האדום שאורה שמה לך. דרך אגב, את יודעת איפה אורה? לא ראיתי אותה המון זמן ואני מוכרחה להודות לה על הטיפול המסור בך.

תמי,

היית מקסימה אתמול בחתונה. היית גנובה לגמרי ואהבתי אותך ככה. הייתם יפים את ואורן ואהבתי אתכם הרבה.

אלוהים,

משעמם לי עכשיו נורא, אבל אני מאושרת. תעשה בבקשה שיאיר יראה את הפתק ויביא לי את הספר עכשיו. אני מוכרחה לראות אותו לפני שהוא נוסע לבסיס. יש לי הרגשה רעה שנשארה לי מאתמול, כי הוא יצא מפה מדוכא ועצבני. תשמור עליו טוב. אלוהים, אני מרגישה אותך קרוב. המקריות היא יותר מדי מקרית בשביל שלא תהיה איזו יד מכוונת. אתה שם, יושב לך למעלה ובזמן האחרון החלטת, כנראה, שגם לי מגיע קצת חסד.
תודה.

*

אוגוסט 1989 , לפני גיוס

דהב

תראה את הכלבה שלי מרגו. תמיד חשבתי שנורא משעמם להיות כלב. כל החיים ללכת, לשכב, לפעמים לרדוף אחרי איזה חתול או ציפור, לקבל לטיפה פעם ב… , אולי לקבל ארוחה, אולי לא. ואז הבנתי. הכלבים בעצם מסטולים תמידית. הם אף פעם לא במצב של בהירות. הם לא כמו האדם. כשהוא פיכח, הראיה ממוקדת, החושים מדוייקים והוא קולט את המציאות בבהירות. ולא צריך לציין שהמציאות היא לא מציאה גדולה. לכלבים פשוט אין את החושים המחודדים האלה. אמנם יש להם חוש ריח אבל הוא ממוקד על דברים מסויימים, כמו אוכל, ושמיעה טובה לקליטת סכנות. אבל הראיה מטושטשת. וזה עושה את כל ההבדל. אז המציאות נראית להם כמו בבואה מטושטשת. הם סוטולים כאלה, לא אכפת להם מכלום, נהנים מהסוטול. אז מה רע להם? טוב להיות כלב. אמרתי ליזהר, תראה יש צפורים במים. בוא נראה איך הם צדים. רצתי לחוף אחוזת אמוק והוא אחרי. אני עומדת, נשענת על הגדר, מסתכלת על הברווזים (צפורים?) שזזים במים, צדים או אולי מתנקים. אני רוצה לשתף אותו במראה היפה והוא רק צוחק ואומר: "כן, זו ציפור, וקוראים לה סלעית מצויה, ציפור הסלע בכבודה ובעצמה". גם כשנסענו באמצע המדבר, ראיתי פתאום את הים. השני התאהב בי, זה הפר את השלווה. זה גרם לי לדחות כל דבר שקשור בו, זה היה בלתי נמנע. פעם ראשונה שפגשתי כזה אדם היפראקטיבי מקרוב. תופעה מדהימה. באנו להרגע בדהב. וכמו שיזהר אומר: "מחר בתוכנית, כלום!" השני התלהב והסכים אבל על הבוקר הוא התחיל להתרוצץ קילומטרים לאורך החוף. גם זה הפר את השלווה. מסכנים אנשים לחוצים.

כבר לא דהב

אמא שלי קמה כל יום ב5- בבוקר. קמה בשקט בשקט מהמיטה כדי לא להעיר את אבא. היא שמה חולצה מיושנת ומכנסיים מיושנות, לא תואמות לחולצה. היא פותחת את הדלת בשקט בשקט והולכת למתפרה הקטנה. היא מגיעה ראשונה, מכינה לה כוס קפה שחור ושותקת. שאר התופרות מגיעות מבתיהן ומצטרפות אליה. אילנה המוזרה, חיה הטפשונת וסבתא הוסטר הטורדנית. תוך כדי ריכול וברבור הן מתיישבות, לוחצות עם הרגל על הדוושה, ומתחילות לתפור. ככה היא עושה כל יום, בקיבוץ הקטן שנמצא אי שם בשומקום. ואני לא אוהבת לחשוב על זה, כי כשאמא שלי חוזרת מהעבודה היא לא עושה כלום אחר. היא מנקה את הבית, מכינה אוכל לאבא שלי, לפעמים קוראת או רואה קצת טלויזיה, אבל רוב הזמן היא דואגת לנו. ככה היא מעבירה ימים ושורפת לילות. אמא שלי.

צבא הגנה לישראל

אני מאבחנת פסיכוטכנית בצבא הגנה לישראל, בלשכת גיוס של הבנות. אני בוחנת אותן ומפשפשת בנתונים שלהן. זה תפקיד יוקרתי, ככה אומרים. "קורס טיס לבנות" כמו שהמפקדת שלנו ציינה לא פעם. אחרי שנכנסתי לזה פנימה הבנתי שזה באמת קורס לבנות. רק השאלה: איפה הטיס? אין הרבה מעוף בקורס הזה. אני לומדת לחיות עם השגרה ולהתגבר על הטכניות שבתפקיד. עכשיו אני בוחנת בחורה בודדה. היא יושבת מולי, שיער מתולתל בהיר, פנים שמנות. היא מארה"ב בת למשפחה של יורדים. אחת מיני רבות. לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. היא נבחנת במערכת שונה של מבחנים בגלל בעיית השפה. אני מרגישה ויברציות של כעס ממנה. היא כועסת על זה שהיא צריכה לבזבז את הזמן על מבחנים. היא ממילא לא תחזור לארץ לשרת בצבא. בטח, המשפחה שלה יושבת על כסף, מה היא צריכה את כל העסק הזה? גיוס, מדים, מתחים, פקודות, זה לא לעניין. אז למה אני צריכה את כל העסק הזה? באמת למה.

מחפשת דירה

לחפש דירה זה סיפור מסובך. בהתחלה הייתי תמימה. רק עכשיו אני מבינה עד כמה רציתי למצוא דירה לי, לרוני ולענת. יום אחד, רוני וענת נשארו בת"א לחפש דירות. ביום שבת קיבלתי טלפון, היום הולכים לחתום על חוזה. גייסתי כספים, התגברתי על הכעס שהרגשתי בגלל ההודעה הבהולה והפתאומית, ונסעתי לדירה. בעלת הדירה פותחת לנו את הדלת ומזמינה אותנו לראות את הדירה בבלוק ליד. דירה חשוכה, עובש על הקירות והתקרה, סירחון של טחב. מנסה לדמיין את עצמי חיה בדירה וזה לא הולך. אח של ענת מנסה לפתוח תריס. הוא משך את הסרט ונשאר איתו ביד. הכל מתפרק. החלונות, הדלתות. אמא של רוני לוחשת: " אני לא הייתי גרה פה". ואני שמחה, יש מישהו שחושב כמוני. בעלת הדירה שמעה את המשפט והיא זועמת. אשה בת כ55-, מנסה לחפות על הכיעור בצבעי מלחמה. שפתון ורוד עז, שפיספס את הקוים של השפתיים. מייק-אפ כבד. ניראת כמו זונה מזדקנת. העיניים שלה יורות ניצוצות, היא משתוללת, וצורחת: "אם אתם לא רוצים את הדירה, לא צריך! עכשיו תלכו! " ומסלקת את כל המשלחת שלנו. ענת מאוכזבת וכועסת. אמא של רוני מבויישת ואני די שמחה. כולנו עומדים בחוץ, ליד המכוניות, אובדי עצות. אני רוצה להסתלק מהמקום. ענת מתעקשת ועולה לשכנע את הסרסורה לחזור. אחרי חצי שעה של שכנועים היא חוזרת ואנחנו מדברים על החוזה. אני מרחיקה את הקץ, מחכה שתמי תגיע. כשתמי מגיעה, היא מעיפה מבט מהיר ומטילה וטו: זאת כלבייה. לכלב שלי לא הייתי נותנת לגור פה. אני נושמת לרווחה וככה מסתיים הפרק הידידותי של לחפש דירות. מעכשיו אני לבד!