סוף יולי 1989

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

כיוונתי את השעון לשמונה וחצי אבל עכשיו השעה כבר עשר. נרדמתי. אני מרגישה שהגוף שלי בריא אחרי המתיחות בצהריים, אבל הראש שלי חולה, מת. אף אחד לא מתקשר אלי, כולם שכחו אותי. ודווקא חילקתי את הטלפון של הדירה החדשה. בבוקר אני משתגעת בצבא. חם לי שם ודביק לי במדים. איבדתי כל רגישות ויחס לבנות שבאות ללשכה. עכשיו הן נראות לי אויר, בעצם לא נראות לי בכלל. הן הופכות לשקופות. קרן, הקצינה המפוחדת, המתחנפת. זהבית, שאין לה שום רגש, מן בחורה שבתוכה פסל. היא הגישה תלונה נגד חייל טפשון שניסה לצחוק איתה. עכשיו הוא מרותק שבועיים ועומד לפני משפט רציני. היום, כשהיא חזרה מהעדות, היא אמרה לי בלחש: "עכשיו אני חושבת על זה שהחייל קצת מסכן, בעצם". אולי יש לה רגש קטן באיזו פינה בכל זאת. שני ונטע האגוצנטריות, ועלמה, עלמה הנהדרת. גם עכשיו, בערב, עצוב לי. לא מוצאת עניין. מסתכלת מהחלון ורואה איש מתגנב מאחורי שתי מכוניות. חושבת אולי משהו מעניין הולך לקרות כאן. נראה שהוא עוקב אחרי בן אדם אחר. מה הוא מחזיק ביד ? הבן אדם השני חוצה את הרחוב, מה הוא יעשה? העוקב ממשיך בצד שלו, פתאום הוא מבהיל קבוצת אנשים שמחכה לאוטובוס לירושלים. כנראה תיירים. אני מסתכלת היטב, הוא הביא להם משהו לאכול. סתאאאם .

אני צריכה מקום לשתוק בו

אני הולכת לתמי וטוביה, הדרך נחמדה, יש בה קצת עצים.
רק חבל שכל העצים מקושטים / מלוכלכים עם המודעות האלה. מה, חסר עיתון במדינה הזאת? הכל יש, ואפשר לפרסם בעיתון, הברברים. אני מגיעה וטוביה מאושר, שמח לקראתי, אני מרגישה את זה. אני מנשקת אותו, חזר רק אתמול מחו"ל. התגעגעתי אליו. עכשיו נראה כאילו הוא בכלל לא נסע. קבלתי חבילות טבק סימפסון לגילגול עצמי. אנחנו רואים את הסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" בוידאו. תמי מתעייפת ונרדמת על הספה. טוביה ואני מרותקים. בסרט רואים אנשים יפים, מקומות שקטים ונקיים, ואני רוצה להיות שם. אני לא אמצא פה אהבה. ולא שקט. ילך לי שם. אני יודעת. אני צריכה להתכונן. ללמוד ביליארד, לחסוך כסף, אולי למצוא הזדמנות טובה לצאת מפה. בסרט רואים את קרנין הכלבה, ואני חושבת על מרגו. בא לי שתבוא לגור איתי בתל אביב. אבל מרגו היא כלבת טבע, היא תשתגע בבית עירוני. אולי אני אעשה נסיון כשהיא תגמור להניק את הגורות, שולה ומלי. אני חוזרת הביתה, טוביה מסיע אותי, אנחנו מדברים. אני שמחה שהוא פה. אני צריכה מקום לשתוק בו, כמו השחקנית בסרט. רק כשיש לה משהו להגיד, היא מוציאה הגה, בלחש היא אומרת את הדברים והם נשמעים הרבה יותר משמעותיים. אני רוצה לצבוע את השיער בשחור.

רמת גן. מחר שמירה

אני הולכת לעשות משהו מהפכני. להתחתן. להתחיל לחיות. להזרק חופשי. נראה כבר.
אני סתם מפנטזת.

חלום

אני מגיעה למסיבה בשטח פתוח. כל המשפחה שם, גם חברים והרבה חיילים. הרבה ירוק – זית. אני באה עליזה, אבל פתאום נעשית עצבנית. אף אחד לא יודע למה, גם אני לא. אני מתיישבת לאכול בשולחן ארוך. אני בפינה. פתאום יש לי סחרחורת, רואה שחור ומתעלפת. כשאני מתעוררת מזמינים רופא. לבוש אזרחי. הוא חושב קצת ואומר: " אני יודע מה חסר לך. משהו ארוך שאת רוצה ללטף (מדגים) ואז – לקחת לאכול!" אני בהלם. והוא רץ לאיזה ביתן. הוא חוזר בריצה ומציג לפני כולם את הפתרון – מלפפון!!!

יום שבת , חדר.

מצרפת קטע מיום שישי. קטע משותף לי וליניב. קטע שכולל ריקוד פראי לצלילי דוויד בואי, ומלחמה אכזרית בחגב ענקי בכלי נשק שקוראים לו מטאטא. והמצאת שפת ה-הה הה שמתאימה לאנשים כמו שחר, כששואלים אותם מה נשמע באמצע סיני בבריכה נידחת. יום שישי מוזר. יאיר בדכאון כבד. נעלם לכמה שעות. יניב מתוסכל עד עפר. אוירה נוראית באויר. גם אני מדוכדכת, מסתובבת בלי משמעות. יש אוירה רעה ואני חושבת שזה סימן לא טוב. שמשהו רע הולך לקרות. ואז, אני משתכרת קלות ומבינה שמה שימנע את הרע נמצא בי.

יום שבת

שוב קטע רע. זה חלק בי.
אני מוחקת את כל השמות… אף אחד לא יראה את היומן הזה, אלא אם אני מתה!
ואז, כשאני מתה, לא אכפת לי שידעו עלי הכל. אבל למה שאתם תסבלו. אתם ממשיכים לחיות, לא? תהיו עצובים כמה ימים, אולי תזילו דמעה. כשתראו את מרגו, תיזכרו. לפעמים. אבל ביום שישי לא תשכחו ללכת לאספקה, שיהיו בירות לערב. ולשאול, כדי לקחת כסף. כל החוקים ימשיכו לפעול לגביכם, אז למה להפיל את התיק הזה עליכם.

יום ראשון

אני בוחנת מישהי לבד. יש לה צמה חומה ארוכה, נמשים חמודים שמוסתרים ע"י משקפיים משכילות. היא עדינה וסבלנית. רואים שהיא לא מפה. שקיבלה תרבות של מקום אחר. מקום יפה, שקט, רגוע. הארץ שלנו מטרפת את האנשים. מעצבת להם אופי לחוץ ותוקפני!

יום שלישי

חלום

להקת U2 באה להתארח בקיבוץ. עלי מטילים תפקיד, לראיין את החבר'ה ולכתוב כתבה. כולם נלחצים, רוצים להתקרב, לגעת באבק כוכבים, ורק אני רגועה, אני יודעת שיגיע זמני להתקרב, כי הרי אני המראיינת. הם יושבים על הדשא במעגל, יחד איתם צעירים מהקיבוץ. הרגע הגורלי הגיע ואני צריכה לבוא לראיון. אני מגיעה בכניסה מרשימה, מתיישבת ליד הסולן. "לקרוא לך סיימון או מר לה בון?" (אמנם סיימון לה בון הוא לא הסולן של הלהקה הזו, התערבבו קצת היוצרות, אבל זה לא עקרוני לצורך העניין). האדון מביט עלי בעיני עגל, לא בדיוק מבין מה העניין. באמת לא מצחיק. ואז אני אמורה, לפי כל החוקים, להתחיל לירות שאלות. אבל הכל מתערבב לי בראש. לא הכנתי שאלות מראש ועכשיו הכל סלט אחד גדול. לא יוצאת לי מילה מהפה.

שבוע אחרי , יום חמישי

בקיבוץ עם יאיר. מדברים על רומו של עולם. רעיון של מוסיקה למערכת שמחוברת לכלום. ככה כל אדם יכול להזמין מה שבא לו, כל רגע, ולקבל שידור באיכות מעולה.

מצלמה

אני חושבת לקנות מצלמה. לצלם דברים מיוחדים. כמו היום, כשהייתי באוטובוס, ובבני ברק נכנסו ערימה של ילדים דתיים. כאלה עם כיפות גדולות על קרחות קטנות. מעוטרים בשני תלתלים מעל האוזניים. לבושים כמו במאה שעברה. עם בגדים זהים. עם נעליים מעור עבה. וכולם, פשוט כולם, עם משקפיים עבות זכוכית. משקפי פלסטיק בצבע לבן שקוף. הם נדחסים כולם בשטח הפינה מול הדלת האחורית. יוצרים בלוק ענק של כיפות מתנדנדות. הם מביטים על קירות האוטובוס כמסוממים. מנסים להתעלם (כמו שלימדו אותם) מסביבתם החולנית, החילונית. מהבחורות עם הרגליים והחיילים האמיצים. לפעמים מבטם מרצד במהירות למחוז האסור. כאשר הם קולטים עין בוחנת מיד מסירים מבט, כאילו ראו את הקדוש ברוך הוא בכבודו.
הייתי מצלמת אותם, במיוחד את ההתנדנדות. כל עצירה פתאומית, כגוש פינגוינים צפוף הם מתעופפים קדימה אחד על השני. מראה מוזר.
גם הייתי מצלמת את הילד הקטן היום באוטובוס. הילד שאמר לאבא שלו שהוא צריך להקיא. וזה, בחוסר אמונה, שלח אותו לחזור לישון. הילד, פניו מעוותות מסבל, חוזר למושבו וסותם את האף. הריח באוטובוס באמת מבחיל. ריח של זיעה מהולה בזיעת רגליים והפרחות אויר בלי משים, מצדו האחורי של הגוף. הריח בלתי נסבל ובמבט מהיר סביב, נראה כאילו אף אחד אינו מרגיש באויר הרע. כולם עסוקים בדברים אחרים, כאילו אין חוש הריח שלהם בפעולה. והילד הקטן מצטנף בכסאו והיד סותמת את האף. והוא מזכיר לי, ככה את הילד שצעק שהמלך הוא עירום. ובא לי לצלם אותו. הילד מרגיש שאין לדחות את הקץ, ודוחק באבא לתת לו שקית. האב מוציא שקית מאי שם והילד חוזר בנחת לכיסא, פותח את השקית, ומריק לתוכה את קרביו. ראשו נשאר מעל פתח השקית. נראה שהוא מתבונן בתוכן. מתעניין במה שיש לו שם בפנים. מדי פעם הוא פולט עוד כמה טיפות, וכל הזמן בוחן את המוצר.