עתיד…עתיד…

אני מסבירה לליאת איך אני משלבת בין התראפיה בריקוד שאני רוצה ללמוד, ובין האנטרופולוגיה. ככה זה הולך: תרפיה בריקוד יהיה המקצוע. סיור במקומות נידחים יהיה חיפוש אחרי תראפיה בריקוד בתרבויות אחרות. ע"י שאיפה להבין אותם וללמוד אתם. להשתמש בהם ולהעביר אותם הלאה. תמורת כסף כמובן. כסף שיישמר לעוד לימוד – גרפולוגיה, פילוסופיה, אמנות, ביליארד וכו'.

נתתי למרגו עצם מזוייפת.

אני שמה אותה בחדר ומחכה לכימיה. אבל לא נוצר ניצוץ. מרגו מתעלמת מהמתנה כאילו היתה רהיט שלא נוגע לה. אני מנסה להראות לה את המשמעות של הדבר. אני מנסה אותו מולה, זורקת על הריצפה ואפילו שמה בפה להדגמה. אבל את מרגו זה לא מרשים במיוחד. היא מעדיפה לשחק עם היד שלי, כאילו היתה עצם משובחת. עכשיו מרגו כבר יותר מיודדת עם העצם, לא נלהבת יתר על המידה. מדי פעם מתקרבת, מלקקת קצת, ועוזבת אותה בודדה ועזובה. ליאת אומרת שמרגו יודעת שמנסים לעבוד עליה. היא יודעת שזה סתם פלסטיק דמוי עצם שאפילו בצורה הוא לא דומה. היא מבינה טוב מאד למה זה אמור לשמש. אבל מרגו רצינית. היא לא מתעסקת עם זיופים.

יש מליון סינים שחיים.
ואני מי אני מה אני
עם החיים שלי הפרטיים
עם השן שמתנדנדת לי
כבר ארבעה ימים
אני חושב על זה ואח"כ שוכח
ככה זה
בחיים.

אנחנו מדברים על אנשים שחושבים בקול רם.
בעיקר על אלה שמשתפים את כולם במחשבות הטכניות הקטנות. "אוי, אני צריכה ללכת לבנק", "שכחתי לקחת את הנעליים", ו "מה אני אקנה היום לאכול?" ליאת גילתה שהיא עושה את זה. בטיול דאגו האנשים להסב את תשומת ליבה למנהג הזוועתי. היא לא שמה לב שככה היא עושה. זה מפריע לה. אני מכירה בחורה שהיא אלופה במחשבה בקול רם. באליפות העולם בבלבול מוח למשקל נוצה, היתה לוקחת מקום ראשון, כשהיא משאירה את המתחרות האחרות הרחק מאחור. לכל התלבשות קטנה היא דואגת להציג את הבעיה מכל עבריה (למשל: עם איזה מכנסיים ללכת להופעה). ההיא מציגה את האפשרויות השונות ודואגת לפרט יתרונות וחסרונות. היא מציגה את הפתרונות שנראים לה ביותר. בסופו של דבר היא גם מחליטה בערך את הפתרון הסביר. ובסוף השיחה המרתקת, אני מוצאת את עצמי בשתיקה רועמת, שבסקירה מהירה לאחור אני רואה שברצף הזה, הצלחתי להשחיל רק כמה הברות כמו: אאה.., אולי, נכון, מילים שאין להן שום כוח או משקל, בויכוח הסוער בינה לבין עצמה.

יאיר רוצה אותי ואני אותו.
רגע רוצה אותו, אבל המחשבה שלי מספיק צלולה לראות שזה דבר רגעי.
שמחר בבוקר אני אקום והקסם ייעלם.
ויתרתי