יום שישי בערב, מלחמת המפרץ.

תמי טוביה ואני הולכים לטייל במשק ילדים בלילה. מרגו וטזי נשרכות אחרינו. אנחנו כמעט נכנסים ותמי נזכרת שלא בריא להכנס עם הכלבות. תהיה שם מהומה עם כל החיות ויהיה רעש אדיר שעלול להבהיל אותנו. חושך מסביב. אנחנו מחליטים להכניס רק את מרגו. טזי מצליחה להשתחל דרך הגדר. אנחנו נבהלים מעצם המחשבה ומחליטים לצאת. חושבים על פתרון של הטעייה כדי שלא ייכנסו. בסוף החלטנו לוותר. אנחנו פונים לכוון המגרש. טוביה נעמד פתאום ומשתתק. תמי ואני מופתעות וטוביה שהלך לפנינו נשאר עומד מאחור ואומר: "אני חולה ירח". אנחנו מתקדמות לכיוון המגרש וטוביה מתנהל מאחורינו. באמצע המגרש עומד כיסא בודד. אנחנו מתקרבות אליו ותמי מתיישבת. אני מרגישה שזה קצת אגוצנטרי מצידה כיון שלנו לא יהיה איפה לשבת. הדשא רטוב. כשטוביה מגיע, תמי אומרת שהיא סוציאליסטית. היא החליטה שכל אחד יישב קצת בתורו. והיא הראשונה בתור. ואני מוסיפה: "תרגיש עם קצות האצבעות מעבר לסנדל איך הדשא רטוב". טוביה אומר: " אני מרגיש אותו דרך הנעליים, כשאני חושב על זה". ואני פתאום חושבת על זה ובאמת מרגישה. תמי פתאום אומרת: "אני רוצה לשתף אתכם בחויה שעברתי הרגע. ככה כמו שאני יושבת על הכסא הזה, במקום הזה, אני רואה את עצמי לפני הרבה שנים, בחזרה לילדות שלי. בגיל 14, כשגרתי שם בחדר הזה (מצביעה לכיוון) הייתי מבלה הרבה לילות במגרש הזה". תמי עוברת לדשא, כי אני מכריזה בקול שלא מתאים לי לעמוד. טוביה מבקש ממנה שתשמור לו על הסנדלים כשהוא הולך יחף. היא צוחקת "מה אתה מפחד שיגנבו לך אותם ?" היא זורקת את הכפכף ואומרת למרגו "תביאי לי אותו". מרגו עומדת ומסתכלת עליה, לא מנידה עפעף. טוביה מייד אומר לה: מישהו נתן לך רשות לזרוק את הכפכפים שלי?" תמי זורקת את הכפכף השני, בתקוה שאולי מרגו תקלוט את הרעיון, אבל לא.

אני בחדר כותבת, שניהם נכנסים אז אני עוזבת לרגע את סיפור המגרש. נעבור לחדר. טוביה שואל אם אני כותבת יומן, ואני אומרת "לא". הוא אומר "מה זה, ספר?" ואני עונה "זה ספר יומני". הוא שואל "זה ספר יומני או יומן ספרי?" ואני מתרגשת לשמוע את הדבר המדוייק. ההגדרה יומן ספרי נראית לי הנכונה ביותר. טוביה מראיין את מרגו ושואל אותה על המצב במפרץ. אומר שהיא מבינה הכל רק לא בא לה לענות. תמי אומרת שאסור לזלזל במי שמבין הכל רק לא רוצה להגיב. טוביה אומר שהוא מזלזל במי שלא מגיב ומייד אומר לה: "מרגו, אני מזלזל בך! אבל אל תעלבי, Nothing personal" . תמי מבקשת ממני להקריא קטע ממה שכתבתי. אני אומרת לטוביה שיראיין אותי, שיעשה ראיון לטלויזיה עם הסופרת הצעירה, כמו בטלויזיה הערבית בתוכנית "על הכוכבים". טוביה ממשיך לראיין את מרגו, ותמי אומרת שצריך לפטר את הקריין. היא מוסיפה שמרגו היא עוזרת עריכה. מרגו פתאום פורצת בדהרה החוצה, פותחת את הדלת ורצה בנביחות אמוק. אני מספרת שתמיד יש לה אימפולסים כאלה ואנחנו מתפלאים מהקטע הזה. תמי אומרת שגם העוזרת עריכה התפטרה. לבסוף מגיע תורי ואני מספרת להם על שיעורי חיבור, על ההצלחה שלי. סיפרתי על החיבור שכתבתי בבחינת מגן "מבט דרך מערכת העיכול של משפחת חסון". חיבור מזוית עינה של מלחיה, שחרדה חרדת קודש מפני הארוחה, המתגרגרת עליה לרעה. אח"כ אני מקריאה להם את הקטע על האוטובוס. המבט על הילדים הדתיים והילד המדען שלי. הם אומרים שאני בדרך הנכונה.

הם הלכו, ואני כותבת, חושבת אם זה גורלי, לכתוב כל דבר שטותי. נחזור למגרש.
תמי מרימה ידיים ורגליים, ואומרת שהיא מצאה את המצב המאוזן. טוביה טוען שהיא נראית יותר כמו עוף בגריל, או קרפדה. היא אומרת שצריך לפתוח את הרגליים, בשביל האיזון. טוביה אומר שזה יותר תירוץ בשביל לחזור לזמן שהיא היתה בת 14 והיתה בלילות במגרש. כשבאתי לחדר, היה לי דחף חזק לכתוב, גם רציתי מאד משהו מתוק. נזכרתי שיש לי אפרסקים במקרר. בהתלהבות פתחתי את דלת המקרר אבל השקית של האפרסקים היתה קשורה. היה קשה לפתוח אותה והתחלתי לרעוד מהלחץ לאכול ולכתוב. חיסלתי ארבעה אפרסקים ואני כותבת.
עכשיו כבר לא !

שבת

אני בדירה. מרגישה עייפות והולכת לישון. כשאני מעל הכיור, עם מברשת השיניים בפה והקצף מטפטף לתוכו, אני פתאום נזכרת בבעל הבית. לנגד עיני רוחי עולה פתאום תמונה. בוקר, אני כבר יצאתי לצבא ושותפי לדירה עדיין ישן. פתאום פורץ לדירה בעל הבית העיראקי שלי. הוא בא לגבות חשבון ישן. בסיורו המהיר והעצבני בדירה הוא נעמד לפתע. שמוליק התעורר. כשהוא מזהה שיש לו אורח הוא מציץ מפתח חדרו במבט המום. בעל הבית מסביר במהירות את סיבת בואו ושמוליק פוטר אותו בתירוץ שישלם מחר. בעל הבית עוזב במהירות מבלי לומר מילה נוספת. על בעל הבית הזה שמעתי הרבה סיפורים ועוד לא זכיתי לראות אותו פנים אל פנים. מספרים שהוא עיראקי זעפן ורודף בצע. כשהוא מציע הצעה עיסקית הוא מעמיד פני פוקר וישר יודעים שהוא ג'וקר. או שיש כאן תרמית או שפשוט הוא מתכנן לצאת מורווח. כאשר במפתיע הוא מקבל תשובה חיובית הוא נרעד ממקומו, מתחדד בדריכות אופיינית לבעלבתים וחוזר בו מייד מהצעתו. הוא לא מסוגל לקבל תשובה חיובית, ובמיוחד לא תשובה מהירה, בלי התלבטויות. משהו כאן מסריח, יש כאן סכנה לנפילה. נפילה שהוא לא יוכל להרשות לעצמו מפאת כבודו העיראקי והפרנואידי. אני מחכה שייגמרו החדשות כדי שאוכל לאתר את גלי צהל. הפרסומת על הפיקנטי גילתה לי לפתע שאני ברשת גימל. המילה פיקנטי הפריעה לי בראש.

סופרת, ספרות ומבקרי ספרות

חשבתי מה יקרה אם אני אמות פתאום. נניח אדרס לאור יום ברחוב. תמי תבוא דומעת לדירה, ותחפש את היומן הספרי. אמרתי לה שאני מורישה לה אותו. היא יודעת שיש בו מילים שלא יאות לכל אוזן ובאה לסלק את הראיות. היא חושבת שיש בו קטעים מוצלחים במיוחד ומפרסמת אותם. וגם את השיר: "שד בתוך בקבוק". יש כתבה בעיתון ובתוספת קטעים שכתבתי מראיינים את המורה שלי לספרות. הוא מספר איך אהבתי ספרות אבל לפעמים הייתי תוקפנית כלפי הניתוחים, הרבה פעמים לא מקשיבה, בד"כ שותקת. ואני מצטערת שהוא לא יכול להזכר במה שהייתי רוצה שיזכור. הוא לא יכול להזכר כי לא אמרתי. לא אמרתי את מה שהיה צריך להאמר, ששקד ושאר המבקרים – מנתחים ספרותיים למיניהם הם בעצם סופרים מתוסכלים, חסרי כשרון. הם כמו מורה לפיסיקה, שלמד בפרך המון שנים. כשסיים את התואר לא הצליח ליישר אפילו חצי מולקולה ממה שלמד, ואפילו לא שמץ רעיון לכיוון חקירה חדש. אז הוא נאלץ לוותר על החלום ומצטרף למערכת החינוך, מעביר לשמיניסטים היגעים את התורות המפריקות שמבריקים מפורסמים טרחו ומצאו והוא לא יוכל לעולם. ככה הם גם מבקרי הספרות. אבל הם ממש מרגיזים. נכון שעצוב שאין להם את הכישרון או הרעיון, אבל זה חוסך מהם את החשיפה. איך הם יכולים להגיד אם טוב הדבר הוא אם לא. לקבוע מה הפירוש הנכון ולמה התכוון המשורר. זה הרס. אבל לא אמרתי לו את זה, כי הוא היה נעלב. אז שתקתי. וזה מה שהוא יגיד בכתבה. ששתקתי.